סיילם, מסצ'וסטס, אחד המקומות הכי ידועים לשמצה בהיסטוריה של ארה"ב. בשנת 1692, כאשר תושבי העיירה היו מושפעים מחרדה, היסטריה ופראנויה, התנהלו במקום סדרה של משפטי ראווה כנגד 19 נשים. האישום: עיסוק בכשפים.
כולן, ללא יוצא מן הכלל, מצאו את מותן בדרך כזו או אחרת – בין אם בעינויים או הוצאה להורג לאחר הודאה כפויה בעקבות עינויים. ספרי ההיסטוריה מציינים את המאורעות הללו לא רק בעקבות העינויים האכזריים, אלא גם בגלל ההאשמות הכוזבות נגד אותן נשים. משם טבעו את הביטוי 'ציד מכשפות', שמשמעותו רדיפה חסרת בסיס אחר אדם פרטי או קבוצה מסויימת בחברה עם דעות או אורח חיים שחורג מהנורמה. כמו כן, האירועים הללו היו המקור למגוון עיבודים בתרבות הפופולארית של המאה ה-20, הבולט ביניהם היה המחזה "ציד המכשפות" של ארת'ור מילר – שהיה אלגוריה לרוח התקופה בארה"ב של שנות ה-50, מקארת'איזם ורדיפת אנשי רוח ותרבות שהואשמו בקומוניזם.
אחרי ההקדמה הזו, נשאלת השאלה 'איך מאשימים אדם במשהו בדיוני?'. כלומר, איך ניתן להוכיח משהו שהוא לא אמיתי? התשובה לכך היא שורה של מבדקים אבסורדים לחלוטין. מעבר לזה, עינויים, הרבה מאוד עינויים שונים ומשונים. להלן עשר דוגמאות לדרכים שבהן אנשי עיירת סיילם גילו אם מישהי היא מכשפה:
1. 'עוגת מכשפות'
אחד המבדקים היותר מגוחכים הוא 'עוגת מכשפות'. ממה עשויה העוגה אתם שואלים? העוגה היא על בסיס שיפון ובתוספת מרכיב מיוחד מאוד – שתן של אישה מקוללת. את העוגה הזאת היו מאכילים לכלבים ואם המואשמת הייתה צורחת מכאב, אז היא הייתה מכשפה.
הדעה הרווחת בקרב האנשים שהשתמשו בשיטה הזאת הייתה שכאשר מכשפה מקללת מישהו, היא הייתה מעבירה חלק פיזי ממנה אל הקורבן. החלק הזה, לטענתם, היה מועבר בשתן אל תוך העוגה ובזמן האכילה זה היה מכאיב למכשפה – בגדול, כמו בובת וודו. איך זה לא הכאיב לה בזמן האפייה? לא ברור.
2. ראיות על-טבעיות
הראיות הבאות היו מבוססות על חלומות או חזיונות של המאשים. כלומר, אם אדם מסוים היה חולם על מישהי שעסקה בכשפים או ברצונו של השטן, אז זה היה מספיק בשביל להעמיד אותה לדין. במילים אחרות, זה היה מילה כנגד מילה – רק יותר אבסורדי.
ה'היגיון' שעמד מאחורי ראיות על-טבעיות, הוא שהשטן מסוגל ללבוש כל צורה, כולל זו של בני אדם, ולעסוק בכשפים. ברוב המקרים, סנגורים ומואשמים טענו כי השטן יכול לשלוט במישהו בניגוד לרצונו – הגיוני בסך הכול, מדובר בשליט האופל. לא שזה עזר יותר מדי. למעשה, כמה נשים מצאו את עצמן על המוקד כתוצאה מראיות על-טבעיות.
3. עדות ראייה
שיטה נוספת להגיע לדוכן הנאשמים בעקבות מילה של מישהו שמוגדר כאמין היא עדות ראייה, כמובן. חשוב להבין שבאותה תקופה "עיסוק בכשפים" או "התרועעות בכת של מכשפות" הייתה האשמה רצינית ואם זה הגיע מדמות מוערכת בקהילה, זה היה גרוע מאוד בשביל הנאשמת.
החלק המטריד בסעיף הזה הוא העובדה שנשים יכלו למצוא את עצמן מואשמות רק בגלל שהן לא היו אהודות בקהילה, או שמישהו רצה להיפטר מהן מסיבה כזו או אחרת. מהבחינה הזאת, לא מדובר במבדק, אבל עדיין – העובדה שמישהי יכולה למצוא את מותה בגלל מילה של אדם אחר היא מזעזעת.
4. מבחן הפגם
המבחן הבא הוא כל כך מגוחך, שהוא הופיע בסרט הגביע הקדוש של חבורת מונטי פייתון. באופן עקרוני, אם לאישה היה פגם גופני שנראה לעין, נניח שומה, כתם לידה, פיגמנטציה בעור, קטרקט או צלקת, זה היה מספיק בשביל לעורר חשד שהיא עוסקת במאגיה שחורה.
העניין הוא שכמעט לכל אחד יש פגם כזה או אחר על גופו על כן נוצר המבדק – ולא, לא בודקים אם היא שוקלת יותר מברווז. היו מחדירים מחט אל הפגם של המואשמת ובודקים את תגובתה. אם היא לא מביעה כאב, היא חפה מפשע. מה שכן, השימוש במחטים קהות בשביל לסייע לתובעים היה שכיח מאוד.
5. אביזרי כישוף
במאה ה-17, כמו בימינו, היו עושים חיפוש ברחבי הבתים של המואשמים. בחיפושים שעשו בבתיהן של נשים שהואשמו כי הן מכשפות, המטרה הייתה למצוא אביזרי כישוף – מהם אותם אביזרים? למעשה, כל מה שאתם מכירים מאגדות של האחים גרים.
לצורך העניין, אם היו עורכים חיפוש בבית של מישהי שחושדים שהיא עוסקת בכשפים, זה לא היה עוזר להגנה שלה אם היו מוצאים קדרות, ספרים משונים (נניח בשפה לא מוכרת), שמנים מסתוריים, תבלינים מסויימים או אפילו בובות. כל האביזרים הללו היו דגל אדום מבחינת התביעה.
6. 'תפילת האל'
המבדק הבא היה מבחינת אנשי העיירה עניין של טוב נגד רוע. זהו מבחן שנוגע לאמונה. אישה שהאמינו שהיא מכשפה נאלצה לשאת את 'תפילת האל' מול הקהילה שלה – נשמע פשוט נכון? אז זהו, שלא. המואשמת הייתה צריכה לשאת את התפילה ללא טעויות או הפסקות. כלומר, בשלמות.
כל טעות קטנה, גימגום, הפסקה או הבעה כלשהי של אי נחת, הייתה סממן מבחינת התביעה שהיא מכשפה. המבדק הזה היה מאוד קשה, בהתחשב בעובדה שהמואשמת הייתה צריכה לשאת אותה מול קהילה שלמה של אנשים שרוצים לראות אותה נשרפת על המוקד.
7. 'מבחן המגע'
באותן שנים, עולם הרפואה לא היה מפותח כמו בימינו. על כן, זה היה מאוד שכיח להסביר תופעות כמו אפילפסיה בתור כישוף. במקרה של 'מבחן המגע', התובעים היו מביאים אדם בהתקף והיו מבקשים מהמואשמת לשים את ידה על מצחו. אם הוא היה נרגע, היא הייתה מכשפה.
האמונה באותם ימים הייתה שכשפים עובדים בצורה כזאת שהם מנסים לחזור אל מי ששלח אותם – ובפעולה הזאת, הם גורמים סבל לקורבן. המגע המרגיע של המואשמת עם "האדם המכושף" היה סימן שהרוע חוזר אל המקור שלו. אגב, באותן שנים היה שכיח מאוד לקבל הזיות, חום והתקפים מפטריות שגדלו על לחמים.
8. הטבעה
בסופו של דבר, הודאה באשמה תמיד הייתה הדרך הכי טובה לסגור את התיק. מהסיבה הזאת, התביעה הייתה משתמשת לעיתים באמצעים קצת יותר קיצוניים בשביל לגרום למישהי להודות שהיא מכשפה – אחת השיטות המוצלחות יותר, הייתה הטבעה.
כמו ברוב העינויים, היו לזה בעיקר שני אפקטים. הראשון היה שהרבה נשים היו מתוודות שהן מכשפות, רק כדי להפסיק את הסבל שלהן. השני היה שהן היו מתחילות להאמין להאשמות בעצמן. כלומר, ההטבעות היו מוציאות אותן מדעתן.
9. לחיצות
סוג נוסף של עינוי שנהגו להשתמש באותה תקופה היה לחיצות. באופן עקרוני, התביעה הייתה מניחה על המואשמות קרש גדול ועליו היו מעמיסים סלעים – ככה שהמשקל ילחץ על המכשפה עד שהיא תודה באשמה.
אחת הבעיות העיקריות בשיטה הזאת, מעבר לעובדה שהיא זוועתית, הייתה שהמשקל הכביד עד כדי כך על הנשים שהן לא הצליחו לדבר או לנשום. לא פעם קרה שמישהי מתה מחנק לפני שהיא הספיקה להודות שהיא מכשפה.
10. טבילה
המבחן הבא היה כל כך חד משמעי, שהוא היה למעשה סוג של הוצאה להורג. התובעים היו קושרים את הגפיים של הנשים אל סלע גדול וזורקים אותן אל תוך אגם. הרעיון מאחורי השיטה הזאת היה פשוט מאוד. אם האישה צפה בחזרה, אז היא מכשפה. אם היא טובעת, אז היא חפה מפשע.
חשוב להדגיש שהמנטליות של אותה תקופה הייתה כזאת שבמידה ומישהי הייתה טובעת, אז הקהילה הייתה נושמת לרווחה – כי קודם הם לא היו בטוחים, אבל עכשיו זה וודאי. כמו כן, בהמשך לעניין הוודאי, כל הנשים שנזרקו בעל כורחן אל המים טבעו ומתו.
(מקור)