מה קורה אחרי שמתים? השאלה הקיומית הזאת מטרידה אותנו מאוד, אבל לא מספיק בשביל שנקום עכשיו מהפוף הזה ונלך לבדוק. למזלנו יש כמה חבר'ה יותר רציניים ופחות עצלנים שדווקא כן יצאו לבדוק, ואפילו מצאו כמה תשובות. מפוקפקות יותר או פחות – אתם תגידו. אז התכוננו להתחבר לצד הרוחני שלכם עם האנשים הכי לוגיים בעולם: שישה מדענים וחוקרים שהחליטו לבחון לעומק מה מסתתר מאחורי מושגים כמו רוחניות, מוות, אלוהים ונשמה.
האיש שגילגל נשמות
האמת? גלגול נשמות הכי קורץ לנו מכל העניין הזה של חיים אחרי המוות. גן עדן וגיהינום נשמע מחייב מדי.
הפסיכולוג האוסטרלי פיטר רמסטר עסק לא מעט בגלגול נשמות. ב-1980 הוא הוציא לאור את הספר "האמת על גלגול נשמות", שנתיים אחר כך הפיץ סרט תיעודי בשם "גלגול נשמות", וב-1990 יצא ספרו "חיפוש אחר גלגולים קודמים". בקיצור, אנחנו סומכים עליו שהוא מומחה בתחום.
רגע! בשנות ה-90 הפיק רמסטר עוד סרט תיעודי. קראו לו "ניסויי גלגול נשמות", ורמסטר הציג בו ניסויים וטיפולי היפנוזה שלדבריו היו ראיות משכנעות מאוד לקיומם של חיים קודמים. אישה אחת נזכרה בחייה בתקופת המהפכה הצרפתית; תחת היפנוזה היא דיברה צרפתית שוטפת ללא כל שמץ של מבטא זר - אפילו שבאזרחות היא לא ידעה מילה בצרפתית, כן? - ואפילו ציינה שמות של רחובות שהופיעו רק במפות ישנות והשתנו מאז ימי המהפכה. במקרה שלנו מדובר בלשכנע את המשוכנעים, אבל אתם מוזמנים לצפות בקטעים מסרטיו ביוטיוב ולשפוט בעצמכם.
הקסדה של אלוהים
רבים מצפים שאחרי המוות הם יעלו השמימה ויתפסו את האחד והיחיד לשיחה קצרה. אבל הניסוי הבא מוכיח – אוקיי, אז לפחות מציע – שלא חייבים ממש להתפגר כדי לפגוש את אלוהים.
"קסדת האלוהים" היא ניסוי שנוי במחלוקת שערך פרופ' מייקל פרסינגר בתחום הנוירו-תאולוגיה – חקר החוויה וההתנהגות הדתית במונחים של מדעי המוח. פרסינגר הסתמך על מחקרים המקשרים בין החוויה הדתית והאונה הרקתית, חיבר כמה אלקטרודות לקסדת אופנוע והפך אותה למכשיר מיוחד שתפקידו לגרות את המוח בעזרת שדות מגנטיים. בניסוי הוכנסו מתנדבים לחדר סגור, עיניהם כוסו והקסדה הונחה על ראשיהם. באמצעות שלט רחוק, פרסינגר הפעיל, שינה וכיבה את השדות המגנטיים בקסדה המשפיעים על האזורים הרלוונטיים במוח. מצלמות תיעדו את ההשפעה של הנסיינים.
תוצאות הניסוי היו שחזור של כל מרכיב אפשרי בחוויה הדתית. המתנדבים חשו התעלות רוחנית, אקסטזה, תחושה שמישהו "מתבונן אל נשמתם", משהו שאחדים מהם הגדירו כ"שהייה במחיצת אלוהים", חוויה חוץ־גופית ואפילו חוויה שלאחר המוות. אגב, פרסינגר עצמו הבהיר כי מטרת הניסוי לא הייתה לשלול את קיומו של אלוהים, אלא להדגים את ההיבט הפיזי של מה שאנחנו תופסים כעל-טבעי.
המתנדב המפורסם ביותר שחבש את הקסדה של פרסינגר הוא פרופ' ריצ'רד דוקינס, מחבר רב המכר "הגן האנוכי" ואחד האתאיסטים הקולניים בעולם. במהלך הניסוי דיווח דוקינס בעיקר על סחרחורת והתכווצויות, ובסופו אמר: "דווקא קיוויתי להרגיש את תחושת האחדות עם היקום שרבים כל כך מדברים עליה". חבל, היה מדבר איתנו, יש לנו בחור שהיה מסדר אותו.
יש עם מי לדבר?
גרי שוורץ, פרופ' לפסיכולוגיה באוניברסיטת אריזונה, כתב בשנת 2002 את הספר "ניסויי החיים שלאחר המוות". שוורץ החליט לחקור לעומק את הספיריטואליזם - האמונה כי נשמת האדם ממשיכה לחיות לאחר המוות ועשויה להתגלות ולבוא במגע עם אנשים חיים. בניסויים פשוטים הוא השתמש במדיומים ו"יושבים" (Sitters, אנשים שהכירו את המתים שאיתם נעשה ניסיון לתקשר) כדי לבדוק אחת ולתמיד - האם יש תקשורת בין עולם החיים ועולם המוות?
המתקשרים זיהו בעקביות שמות ועובדות על חבריהם וקרוביהם המתים של היושבים. אפילו הספקנים עמדו המומים מול התוצאות ולא העזו לתאר זאת כהונאה או כניחוש מקרי: המדיומים נעו בין 77 אחוזים ל-95 אחוזי דיוק. כדי לשלול את האפשרות שמדובר במזל בלבד, שוורץ הקים קבוצת ביקורת של 68 סטודנטים מאוניברסיטת אריזונה. שיעור הפגיעה של קבוצת הביקורת היה רק 36 אחוזים.
התוצאות של שוורץ ספגו עם השנים לא מעט ביקורת – רק כדי לסבר את האוזן, הכותרת של מאמר אחד בנושא הייתה "איך לא לבחון מדיומים" – אבל לנו זה עדיין עושה חשק לקבוע תור אצל המכשפה.
כבד בנשמה
בשנת 1907 – אנחנו יודעים שזה מזמן, אבל חכו שנייה, זה גם מגניב - ד"ר דאנקן מקדוגל ממסצ'וסטס הציב שישה חולים סופניים על מיטה מיוחדת שבדקה שוב ושוב את משקל גופם. המיטה/ משקל פעלה גם כששאפו את נשימתם האחרונה, והראתה שברגע מותם איבדו 21.3 גרם. מקדוגל לא הסתפק בכך ושקל גם 15 כלבים בנסיבות דומות; הוא דיווח כי לא היה שינוי במשקלם לאחר מותם.
הפרשנות של מקדוגל לתוצאות הייתה כפולה: 1) נשמתו של אדם שוקלת 21.3 גרם. 2) לאדם יש נשמה ולכלבים אין. אולי הוא הרחיק לכת עם המסקנה הנבזית הזאת על חברו הטוב של האדם, מה גם שהתעורר חשד כי הוא הרעיל כלבים רק כדי לערוך את הניסוי, אבל התוצאות נחשבו קבילות ופורסמו ב"ניו יורק טיימס" ובכמה כתבי עת רפואיים.
כיום מקובל לחשוב שמקדוגל השיג את התוצאות שלו בדרך הישנה והטובה: בחן שישה חולים ודיווח על היחיד שאכן איבד ממשקלו ממש ברגע המוות (לא יודעים למה. הממ, גזים?). העיקר שהניסוי היווה השראה לסרט הבכלל לא מדכא ההוא עם שון פן, "21 גרם".
אני רואה אנשים סטלנים
סר ויליאם קרוקס היה כימאי בריטי ידוע, לשעבר נשיא "החברה המלכותית" (אגודה מדעית שפועלת ברציפות מאז 1660, ומשמשת כאקדמיה למדעים של בריטניה. הידעתם? אה, הידעתם?). בין הישגיו של קרוקס היו המצאות שהובילו לגילוי הקרן הקתודית, צילומי הרנטגן והאלקטרון, ובין תחביביו היה הספיריטואליזם. אומרים שהוא התעמק בתחום לאחר מותו של אחיו הצעיר בגיל 21, ובכל מקרה צריך לזכור שספיריטואליזם היה עיסוק די נפוץ באנגליה הוויקטוריאנית.
בשנת 1870 הכריז קרוקס כי על המדע לבחון תופעות רוחניות, והחליט לערוך ניסוי עם מתקשרים תחת כמה תנאים: "זה חייב להיות בבית שלי, בנוכחות חברים וצופים לבחירתי, ובתנאים שלי". בין התופעות שנצפו ונחקרו - תנועה של גופים ממרחק, הופעה של אובייקטים זוהרים, ריחוף, שינויים במשקלם של גופים, הופעה של דמויות רפאים. כל החבילה. לנו נשמע שקרוקס וחבריו חקרו חומרים אסורים שבמדינות מסוימות ובתקופות אחרות ייקראו "רוחניות", כי בכל זאת, כימאי.
דו"ח המחקר פורסם בשנת 1874, וקומם את עמיתיו של קרוקס עד כדי כך שהיו דיבורים על שלילת מעמדו בחברה המלכותית. טוב, גם אנחנו היינו מתבאסים אם לא היינו מוזמנים למסיבה. סליחה, למחקר.
חלף עם הרוח
"האגודה לחקר התקשור" בטורונטו ערכה בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת את "ניסוי פיליפ". מטרת הניסוי הייתה לבדוק אם אנשי האגודה יצליחו לתקשר עם רוח של דמות היסטורית פיקטיבית: הם קראו לרוח פיליפ, המציאו לו סיפור רקע, העניקו לו תכונות וציירו דיוקן שלו. הם גם למדו את ההיסטוריה ואורח החיים בתקופה שבה פיליפ חי לכאורה.
הסיאנס לא העלה תוצאות במשך חודשים רבים, עד שב-1973 החל פיליפ לתקשר באמצעות נקישות על השולחן. חברי הקבוצה שאלו שאלות, והרוח השיבה בנקישה אחת לאות "כן" ושתי נקישות ל"לא". ככה הם מצאו את עצמם מנהלים שיחה עם רוח רפאים שהמציאו בעצמם.
הניסוי הגיע למבוי סתום כשאחד מחברי האגודה חרג מהנהלים ואמר לפיליפ: "אנחנו המצאנו אותך, אתה יודע". וזהו, מאותו רגע נחסמה התקשורת עם הרוח. וואו, זאת בטח הייתה חתיכת שתיקה מביכה.