אהרוני דוהר לעברי על אופניים חשמליים, מקועקע בציור של תות ובשתי סימניות ("הן מסמלות מזל טוב בסינית"). מסגרת המשקפיים הכתומה שלו נוצצת למרחקים. כשהוא קושר את האופניים הוא מעורר ישר תשומת לב, גם אצל אנשים שעוברים ליד וניגשים להגיד לו כמה שהם אוהבים אותו. המראה הרענן והנמרץ אולי מתעתע במי שסובב אותו, אבל בגיל 67 השף כבר מזהה את ההתבגרות מזדחלת באיטיות. "אני מוכן לחתום על מוות בגיל 85. מוות חטוף. באמצע שיעור ספינינג, מוות מהיר. זה עדיף על מוות חסר כבוד ואיטי. כל אלה שאומרים ששישים זה החמישים החדש, אל תאמיני להם. שישים זה אותו שישים ישן וטוב, והשאלה היא מה אתה עושה עם זה. אני שומר על בריאות כמה שאפשר, מתאמן הרבה. אני רק מקווה שלא אגיע לזקנה עלובה. בינתיים אני כל הזמן אומר 'יש לי עוד שש-שבע שנים טובות להרביץ'".

מפחיד אותך לחשוב על זקנה?

"לפני כמה שנים החלקתי באמבטיה. זה כבר קרה לי בעבר מדי פעם, אבל רק לפי סוג הנפילה הרגשתי שהגעתי לגיל שכדאי לי להימנע מנפילות. הגמישות הטבעית שמתנגדת לנפילה כבר לא הייתה. כשאני רוכב על אופנים חשמליים, גם שם אני רואה את זה. פתאום בקטנה, הכל בקטנה ובאופן כמעט לא מורגש. שיווי המשקל טיפה פחות טוב, הקואורדינציה פחות טובה קצת, האינסטינקטים פחות טובים. המסקנה שלי היא לנסוע טיפה יותר לאט ויותר בזהירות. מה אפשר לעשות, להתנגד לגיל? זה פתטי. כל עוד כוחי במותני אז אני מרביץ".

ובינתיים הוא בהחלט מרביץ. וגם מלטף. כבר 40 שנה שאהרוני הוא אחד השפים הכי מוערכים ואהובים בסביבה. הוא נחשב לאחד מחלוצי המטבח העילי והאסיאתי בארץ, חיבר קרוב ל-20 ספרי בישול, השתתף ויזם תוכניות בישול, היה בעלים שותף של קרוב לעשר מסעדות ולמעשה היה השף-סלב הראשון בישראל. עכשיו הוא מצטרף גם לצוות השופטים של מאסטר שף (מיום ראשון הקרוב בקשת בערוץ 22, בהמשך תשודר בקשת 12).

אהרוני (צילום: עופר חן)
לא היה ריאליטי סלבס אחד שלא פנה אליי | צילום: עופר חן

תוכניות הטלוויזיה הפכו אותך לפרסונה מאוד אהובה. אתה שמח מזה?

"אין חיה כזו. אין בן אדם שכולם אוהבים. אני נורא שמח שיש לי הרבה יותר אוהבים מאשר כאלה שלא. אני מקבל תגובות טובות. אנשים נניח רוצים סלפי, וזה בסדר גמור בעיני. את לא מאמינה כמה טלפונים אני מקבל בשבוע מאנשים שאני לא מכיר שרוצים להתייעץ איתי על מתכון", הוא מספר. "בהתחלה חשבתי 'מה זה צריך להיות', אבל אחר כך הבנתי שזו המחמאה הכי גדולה שיכולה להיות. כבר שנים שאני מדבר עם האנשים האלה דרך העיתון, דרך הטלוויזיה. אם הם נתקלו בבעיה, למי הם יפנו? אמרתי לעצמי 'אתה מדבר איתם בכל כך הרבה אופנים כל כך הרבה שנים. הם במצוקה ופונים אליך. זו מחמאה אדירה. תן להם שתי דקות ועשית את התפקיד שלך'. אני משתדל לענות לכולם, אלא אם כן אין לי תשובה. גם זה קורה".

היחס האישי הזה די מנוגד לתדמית של שפים בשנים האחרונות, שחוץ ממעריצים יש להם מניירות וסיפורים על סקס, סמים וצעקות על מתלמדים. מוזר לך שבשנים האחרונות שפים קיבלו מעמד כזה, של רוקסטארים?

"למה ספורטאים, זמרים ופוליטיקאים כן יכולים להפוך לרוקסטארים ואנחנו לא? למה המקצוע שלנו פחות נחשב מאנשי לילה, בדרנים וכל השאר? אני חושב שהמהפך הזה כבר קרה לפני שלושים שנה. אני הייתי השף הראשון שהפך להיות מפורסם כי המקצוע הזה לא היה קודם. בתקופתי זה היה משהו שהתקשורת יצרה ולא אני. רצו לעשות עליי כתבה, הזמינו אותי לתוכניות. לא תכננתי את זה. בתקופה ההיא הייתה קנאה בשפים שדרבנה אותך להפוך ליותר טוב. היום יש בין שפים גם קנאה כזו, אבל גם קנאה מסוג אחר. אני לא יודע איך זה התגלגל ככה. אני, למשל, בחיים לא צעקתי במטבח. בחיים לא הרמתי קול. לא זרקתי מחבתות או צלחות ולא היה צורך בזה. הייתי חמור וקפדן אבל מבלי לצעוק. אתה מצופף את הגבות וזה מספיק".

לפני עשר שנים הייתה בישראל שכבה של שפים טאלנטים גדולים והיום הכי בולטים הם אלה שלמדו אצלם. למשל יובל בן-נריה שעבד אצל רושפלד, תומר אגאי שעבד עם חיים כהן. עולם המסעדנות הישראלית השתנה במעבר בין הדורות?

"כשאנחנו התחלנו לא היה מודל. היינו צריכים להמציא את הגלגל. לנו לא היו מנטורים, לימדנו את עצמנו. במידה רבה אני מקנא בדור הזה. יש להם מורים ללמוד מהם, חומרי הגלם והמכשור שלהם פי מיליון טובים ממה שהיה לנו. זה דינמי וטוב שככה. ואוי ואבוי אם זה היה נשאר כמו שאנחנו התחלנו. אני לא יכול לסבול שאנשים אומרים דברים בסגנון 'אין כמו המוזיקה של שנות השבעים'. "אני לא מתגעגע לכלום. געגוע זה בזבוז זמן. זה אומר שאתם תקועים בשנות השבעים ולא מסוגלים ליהנות ממה שיש היום. לכל תקופה יש את הדברים היפים שלה. אני נניח לא אוהב שמתרפקים על איך שבזמננו שיחקנו בחוץ כי לא היה אינטרנט. הלוואי שבזמני היה אינטרנט. זה כלי מקסים. להגיד לך שאני שולט בזה כמו הצעירים? לא, אבל לצרכיי זה מספיק".

אהרוני (צילום: עופר חן)
כל מי שאמרתי לו רוטשילד, צחק עליי | צילום: עופר חן

מה דעתך על מחירים של מסעדות היום?

"לפני חמש שנים הבת שלי חיה בהולנד. נסעתי אליה ועשיתי לה קנייה הביתה בשוק מקסים. מילאתי לה ארגז גדול בנקניקים ובגבינות, הכי טוב שיש. הייתי משוכנע שאני הולך לשלם סכום דומה למה שאני משלם בארץ, רק על סחורה יותר טובה. אבל זה היה חצי מהסכום. זה הימם אותי. פתאום הבנתי כמה מאוד מאוד יקר פה. חומרי הגלם יקרים, השכירויות יקרות. בזמני, לפני 20 שנה, הייתה בירוקרטיה נוראית, אבל עכשיו אין מה להשוות. זה נורא פי כמה, ויקר יותר".

תמחור של פלטת פירות במאתיים שקל, כמו אצל עומר מילר, זה דבר הגיוני בעינייך?

"אז אל תקני. אני חושב שעומר לא קורע במחירים. הפלטה הזו יוצאת דופן. הייתי במסעדה שלו פעמיים. אם אתה יושב בחוף אתה מקבל אוכל ים גבוה מהממוצע, במקום טוסט גבינה צהובה וזיתים מקופסה. זה אוכל יותר שווה. אני לא הייתי מזמין פלטה במאתיים שקל כי פירות יש לי בבית".

אבל היית גובה על זה ככה?

"לא הייתי עושה פלטת פירות בכלל. אבל שוב, זה אני. אני יכול להגיד שאולי פלטת הפירות הזו היא התפלקות מיותרת, אבל לא נכון להשליך על זה את הכל. המקום לא יקר והמחירים הוגנים ולחלוטין סבירים".

בגיל שש ויתרתי על הדת

אהרוני הוא אדם נעים מאוד. נזהר מאוד לא להעליב או לומר משהו פוגע. לא מתוך טקטיקה או אג'נדה עסקית, אלא כי אין לו שום צורך כזה. באמצע הראיון הוא מדבר עם הבת שלו, מבקש שתחכה לו בבית עד שיגיע, ועם אשתו, שממנה יבקש לקנות סלרי אמריקאי ויגיד שלחם כבר קנה. הוא מאוד משפחתי, זו גם הסיבה שהוא לא נוסע לחו"ל בענייני עבודה ליותר משבועיים ברצף. "הבישול העיקרי שלי הוא בבית, למשפחה ולחברים. אני מבשל כל יום שישי אצלי בבית לעשרים איש. כל החגים אצלי בהתעקשות. אני נהנה מזה נורא".

אהרוני (צילום: עופר חן)
אני מוכן לחתום על מוות בגיל 85. באמצע שיעור ספינינג | צילום: עופר חן

הוא נולד למשפחה דתית אבל מהר מאוד הבין שהוא מעדיף לתלות את הכיפה בצד וללבוש במקום סינר. הבחירות שלו, האישיות והמקצועיות, לא עברו חלק אצל המשפחה. אבל אהרוני התעקש כבר אז שהוא יודע הכי טוב מה עובד לו. "בגיל שש החלטתי לוותר על הדת. בהתחלה זה היה בסתר אבל זה התגלה מהר מאוד. המשפחה שלי אמנם דתית אבל לא פנאטית. אכלו כשר, שמרו שבת והלכו לבית כנסת, אבל זו הייתה הרבה יותר מסורת. היום לא נשאר בי שמץ של זה".

איך ההורים שלך קיבלו את זה?

"היה להם קשה איתי בכל מיני מובנים, אבל הם התרגלו. גדלתי בבית בוכרי שבו לגברים לא הייתה דריסת רגל במטבח וגם לא הייתה אופציה בכלל. גם הייתה תקופה שזה לא היה מקצוע שמישהו ספר אותו בכלל. לפני זה למדתי בכלל אמנות בהולנד והייתי אמור להיות צייר. הם שאלו 'איזה מין מקצוע זה ציור?', וכשנסעתי ללמוד בישול זה בכלל הטריף אותם. היו ריבים, אבל הייתי עקשן. הם רצו שאלמד את מה שכולם למדו אז. דווקא עם האחים הגדולים שלי זה הצליח להם. יש לי אח אחד שהוא פרופסור באוניברסיטת בן גוריון, ואח אחר שהוא מהנדס בניין. אני נהייתי טבח, כמו שאמא שלי אומרת. אגב, לא רק הם חשבו שהתחרפנתי כשהחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות. כולם מסביבי שאלו 'איזו מין אמביציה זו להיות טבח?'. היום זה ברור מאליו, אבל אז גם לי לא היה מושג מה יקרה עם זה".

העקשנות הזו ליוותה אותך גם בקריירה שלך?

"אחרי שחזרתי מלימודים בטאיוואן פתחתי את מסעדת 'ין יאנג'. זו הייתה הצלחה מטורפת כנגד כל הסיכויים של חוזי טרנדים באותם ימים. כל מי שאמרתי לו שאני רוצה לפתוח את המסעדה בשדרות רוטשילד, צחק עליי. זה היה רחוב שהיה אז בית קברות בערב. אמרו לי שאף אחד לא יבוא, אבל אמרתי להם שזה הרחוב הכי יפה בתל אביב. הציעו לי מקום אחר. לקחו אותי לירמיהו, ליורדי הסירה. אמרתי להם 'סליחה, אני מראה לכם את שדרות רוטשילד ואתם מראים לי את הבית שחי הזה של תל אביב?'. אמרו לי שאני לא מבין כלום ואף אחד לא יבוא. אבל כולם בסוף באו ועוד איך".

אחרי ההצלחה ההורים שלך אמרו: "טעינו"?

"אבא שלי נפטר כשהייתי צעיר, ואני חושב שאמא שלי נהנתה בעיקר מזה שנהייתי מפורסם".

אני מכיר את מיכל אנסקי מאז שהייתה בת ארבע

למאסטר שף הוא מגיע אחרי עזיבתו של יונתן רושפלד. שופט שנחשב לשכלתן וקשוח, אבל לאהרוני אין כוונה להיכנס למשבצת אלא להיות בדיוק מי שהוא. מה זה אומר? אהרוני מגלה את זה בעצמו תוך כדי תנועה. "כל הזמן שאלו אותי בערוץ 'מה אתה מביא לתוכנית'. אין לי אלא להביא לשם רק את עצמי. איזו משבצת? לא יודע. אין לי משבצת. היום כששואלים מה הבאתי, אני אומר 'נעליים'. ייסדתי בתוכנית פינה של ביקורת נעליים של המתמודדים. אני מאוד אוהב נעליים. מרגע שהם הבינו שיש מסדר נעליים, כולם הביאו נעליים מהממות".

אהרוני (צילום: יחסי ציבור)
ייסדתי פינה של ביקורת נעליים של המתמודדים. אני מאוד אוהב נעליים | צילום: יחסי ציבור

בעבר הצהרת שלא תעשה ריאליטי. מה גרם לך לשנות את דעתך?

"נכון, אני לא מת על ריאליטי. התוכניות היחידות שאני אוהב בז'אנר הן שירה וריקוד. אני לא רואה 'האח הגדול', למשל. 'מאסטר שף' הייתי רואה כי אני, מה שנקרא, בכל זאת בביזנס. נורא הפחידו אותי לפני שבאתי. אמרו לי שזה קשה וסיוט. באתי מוכן לסיוט וזה לא ככה. זה המון שעות ביום, וקשה לאכול כל כך הרבה שעות, אבל לסלול כבישים זה יותר קשה".

היה קשה להשתלב בדינמיקה שנוצרה בין השופטים כבר בעונות הקודמות?

"אני מכיר את כולם שנים רבות. את מיכל אנסקי משהייתה בת ארבע. את חיים כהן כבר ארבעים שנה ואת אייל שני כמעט שלושים. אבל בכל זאת זו סיטואציה מאוד מובנית וברורה, שבשבילם כבר מבוססת. ברור שאני הולך לשנות את כל הדינמיקה כי נכנס מישהו חדש, וזה כמו שרשרת חוליות. אתה משנה דבר אחד, אז נהיה מין משהו אחר. ביום הראשון זה היה נורא בעדינות, כמו שכלבים מרחרחים אחד לשני בתחת כדי לראות מה המצב. אז היו רחרוחי תחת כאלה משני הצדדים. מהר מאוד הבנו שזה מיותר ואפשר להמשיך הלאה. לא ידעתי איך זה יתקבל ואיך זה יעבוד. זה עובד נהדר כאילו אנחנו מאתיים שנה יחד. לא מעט בזכותם".

מה אתה אוהב בקונספט כזה של תוכנית?

"את המפגש עם המתמודדים. זה מקבץ אנושי מאוד מעניין, שכולם באמביציה לבטא את עצמם בבישול, עד כמה שהקלישאה הזו נכונה. מעניין לראות את היחס של המתמודדים לבישול או איך הרקע שלהם בא לידי ביטוי בבישול. התקשרו אליי אתמול לשאול אם אני רוצה להשתתף בגולסטאר. אין סיכוי, אין לי מה לעשות את זה. אני חושב שלא היה ריאליטי סלבס אחד שלא פנה אליי. במאסטר שף, בגלל שזה בישול, זה בא בחשבון מבחינתי, ובדיעבד אני מאוד שמח שעשיתי את זה. אם היו לי חששות קלים ברקע הם נמוגו מהר מאוד".

נוח לך עם השילוב של בישול וסיפורים אישיים?

"זו התוכנית. נוח לי עם זה עד לגבול מסוים, ואני לא חושב שהוא נחצה יותר מדי פעמים בתוכנית הזו. יש דברים מרגשים באמת, אבל הם לאו דווקא מהסוג הבכייני, כי הכי קל להתרגש מהדברים הבכייניים. בעיניי יש דברים יותר מינוריים יותר מסיפורים סוחטי דמעות. יש דברים קטנים ומרגשים נורא. אני לא רוצה לספר כי צריך לחכות לתוכנית. לגבי הסיפורים הגדולים, שאר השופטים כבר מיומנים בזה מאוד ואני אומר את זה לזכותם. כי אני לא כך יודע איך להתנהל בזה. אולי אני צריך זמן להתרגל ואולי לא".

אהרוני (צילום: עופר חן)
אני לא אוהב שמתרפקים על איך שבזמננו שיחקנו בחוץ כי לא היה אינטרנט. הלוואי שהיה אינטרנט, זה כלי מקסים | צילום: עופר חן

הוא יודע בדיוק איזה סיפור היה שולף באודישנים אם היה מתמודד בעצמו. "כשהייתי בן חמש אבא שלי בא לקחת אותי מהגן ואמר שהוא קנה לי מתנה גדולה. זה היה עניין רציני כיוון שהוא מעולם לא בא לאסוף אותי לפני, ולא קנו לי מתנה קטנה או גדולה. הבנתי שקרה משהו. גרנו אז בחיפה, בדירת שני חדרים בקומה שלישית. כשהגענו לשם ראיתי בחדר האמבטיה הקטנטן כבשה שגדולה ממני פי שניים. יומיים אחר כך הביאו שוחט ששחט אותה מול עיניי. התברר שכשאמא שלי הייתה בהריון איתי, אחד מזקני העדה הבוכרית אמר לה שיהיה לה בן. אבא שלי אמר לו שאם זה יהיה נכון, הוא ישחט למענו כבש. הוא לא עשה את זה ואמא שלי לחצה עליו לקיים את הנדר. היא אפילו טענה שאני חולני בגלל זה, דבר שהיה שקר גס. זה לקח לו חמש שנים אבל בסוף הוא שחט".

סיפור נורא. לא רצית להפוך לצמחוני אחר כך?

"אחרי שזה קרה אכלנו כבש כל השבוע, וזה לא מנע ממני לאכול כבש עד היום. חוויות כאלו היו סטנדרט אז. הייתי הולך עם אמא שלי לשוק, ובימים ההם לא יכולת לקנות עוף קפוא מוכן. היא הייתה בוחרת תרנגולת מהכלוב, היו מברכים ואז שוחטים אותה מול העיניים של הלקוח. אבל מה שקרה אצלי בבית היה יותר נורא, כי בכל זאת זו הייתה כבשה והיו דם וזעקות".

מאז כבר מעל ארבעה עשורים שהוא מתעסק עם כבשים, עופות וכרוב סיני. אחרי עשרים שנה מחוץ לעסקי המסעדנות, לפני שנתיים הוא השיק את מסעדת "הירו ראמן" שלה כיום שני סניפים בתל אביב, ובתכנון התרחבות לרשת ארצית.

הבטחת שעם מסעדות גמרת. למה פתחת את 'הירו' בעצם?

"לפני עשרים שנה יצאתי מהתחום. סגרתי דלת והמשכתי הלאה לדברים אחרים שקשורים באוכל. הגיע לי עד כאן. 'תפוח זהב' הייתה מסעדה יוקרתית והיו אינתיפאדות ורצח רבין וכאילו פתאום זה לא היה במקום יותר. לא עבד כמו קודם. תמיד אחרי משברים מסעדות הן הראשונות להיסגר. עם סגירת המסעדה אמרתי 'די, אני ממשיך הלאה', ועשיתי מלא דברים אחרים. נמאס לי להאכיל את השפיץ של הפירמידה כמו שעשיתי אז. לא שזה לא טוב, אבל די, עשיתי את זה ואני רוצה לעשות משהו אחר ושונה ממה שעשיתי. 'הירו ראמן' זו הרפתקה אחרת".

אהרוני (צילום: עופר חן)
היה להורים קשה איתי בכל מיני מובנים | צילום: עופר חן

בנית מודל יפה של פרנסה. מסעדות שהיו ועכשיו זו, תוכניות טלוויזיה ועוד. אתה עשיר?

"לצערי לא. אני חי יפה ואין לי טענות. לא מתעשרים ממסעדנות. יש לנו דירה אחת, מכונית אחת פשוטה ואנחנו נוסעים הרבה לחו"ל. אני לא יכול לקנות לבת שלי דירה. היא גרה בדירה שכורה".

נכון לומר שגם כשאתה עושה אוכל לעשירים וגם לכולם אתה תמיד נשאר באזור הנוחות? לא לוקח סיכונים?

"כשף אני לא צריך להוכיח כלום. אני את שלי עשיתי. הכל מאחוריי. גם את 'הירו' לא רציתי לפתוח בכלל. הסיבה היחידה שהלכתי על זה הייתה כי זו לא מסעדה רגילה אלא משהו מאוד מאוד ספציפי. ב'תפוח זהב' הייתי יותר מחובר לדבר ההוא, ועכשיו אני מחובר יותר לזה. אנשים משתנים כל הזמן. אם היינו נשארים תקועים, אז מה עשינו? טיול בין הקצוות, זה מה שאני אוהב. גם התוכנית 'המסע המופלא' שאני עושה עם גידי גוב היא לא מיינסטרים בהגדרה. אין תוכנית מובילה בפריים טיים ששני זקנים מובילים בלי שתהיה לידם חתיכה. היא שברה את הכללים של כל מה שמראים בטלוויזיה".

בקרוב הוא וגידי יארזו מזוודה וייסעו לצלם עונה חדשה, הפעם באמריקה. "עשיתי חשבון שאם מצרפים את כל הימים שגידי ואני היינו בחו"ל יחד זה יוצא למעלה משנה, וזה יותר ממה שהייתי עם משפחתי או עם כל אחד אחר".

היה לך ברור מהתחלה שהזוגיות איתו תצליח?

"ראיינו כמה וכמה אנשים, לא אזכיר את שמם. הייתה גם זמרת אחת מאוד מפורסמת. נתתי לה הרצאה מאוד ארוכה על מה הולך להיות בסדרה, אז היא אמרה 'אני עכשיו לא אהיה חודש בבית?',  אמרתי לה 'את תהיי חודש בבית, וגם הרבה יותר'. אם זו רמת ההתלהבות שלה, אז שתישאר בבית. גידי החזיר טלפון עשר דקות אחרי שדיברנו ואמר 'אם אני לא אעשה את זה עכשיו איתך, זה לא יקרה לי בחיים'".