לפני כ-70 שנה, החליט רוס גרמל לרכוש מניות בשווי של 1,000 דולר ברשת בתי מרקחת בשיקגו. הוא הניח שאנשים תמיד יזדקקו לתרופות, ונשים תמיד ירצו לקנות איפור. גרמל תכנן להחזיק במנייה הזו כהשקעה במשך זמן רב. עם הזמן, רשת הפארם וולגרין גדלה במהירות. כשגרמל הגיע לגיל 98, שווי המניות היה מעל 2 מיליון דולר. הוא עדיין בחר שלא לפדות את המניות, אלא תרם אותן לאגודת אודובון של אילינוי, שהשתמשה בממון כדי להקים שמורת טבע לחיות בר ליד דיקסון ואמבוי, שתשתרע על פני 400 דונם ותיקרא על שמו של התורם הנדיב.

גרמל, שהתגורר כל חייו בבית לבנים צנוע בג'פרסון פארק, אמר שהוא לא צריך את הכסף לעצמו. "אני אדם מאוד פשוט", אמר גרמל לשיקגו טריביון, "מעולם לא סיפרתי לאיש שיש לי סכום כסף כזה". גרמל רגיל לשמור על פשטות: הוא מעדיף שיבולת שועל ונזיד על פני אוכל יוקרתי, מכוניתו האחרונה הייתה דודג' אומני שנמצאת כבר 25 שנים על הכביש, ומעולם לא הייתה לו אישה, ילדים או משכנתא. בביתו הנוכחי הוא מתגורר מגיל ארבע אז חי עם אמו, אביו ואחיו. הסוסים שהיו שם בילדותו נעלמו כבר מזמן, אבל חוץ מזה, "זה עדיין אותו רחוב שקט".

אף על פי שמעולם לא דיבר על עושרו, מי שמכיר את גרמל אומר שהוא לא מופתע בכלל מתרומתו. חבריו מספרים כי אמנם תרומתו מאוד מכובדת, אך מה שהעניק לשבט הצופים וההשפעה של תרומתו על חייהם של אלפי ילדים, יקרה עד לאין שיעור.

אף על פי שחברותו בצופים הייתה חלק גדול בחייו, גרמל בחר לתרום לחברת אודובון אילינוי בגלל הוצאות הניהול הנמוכות יחסית ואהבתו לטבע. גרמל שנעזר היום בשני מקלות הליכה, בילה בצעירותו לא מעט במסעות רגליים וקמפינג ברחבי ארה"ב. בגיל 19, הוא נסע למערב המדינה, קפץ על רכבות, עצר טרמפים וטייל בפארק הלאומי ילוסטון אפילו בשלג, אך מסעותיו לא נגמרו שם.

במהלך מלחמת העולם השנייה, הוא שירת כסגן באיים בהוואי, ובמהלך מלחמת קוריאה הוא שירת בוושינגטון, "שם היו 10 נשים לכל גבר", הוא מוסיף בצחוק. גרמל סיים את בית הספר למשפטים של אוניברסיטת נורת'ווסטרן בין שתי המלחמות והמשיך לתרגל את מה שהוא מכנה "חוק אברהם לינקולן" – ערבוביה של הכול. גרמל ידע, אפילו בצעירותו, שהוא לא רוצה לחיות חיים קונבנציונליים. הוא לא רצה לעבוד עד שיפרוש בזקנתו, לכן חסך ורמת החיים שלו הייתה צנועה עד שפרש בגיל 45. הוא הבין שהוא לא רוצה להגיע לגיל 70 להבין שהוא עומד למות, ולהצטער שדברים לא היו אחרת. פרישתו נמשכה זמן רב מכפי שציפה, אבל הוא מילא את זמנו בהדרכת צופים, טיולים, צפייה במשחקי בייסבול וקריאה.

סניף וולגרין בפלורידה (צילום: Joe Raedle, GettyImages IL)
סניף וולגרין בפלורידה. אנשים תמיד יצטרכו תרופות | צילום: Joe Raedle, GettyImages IL

למה לחכות?

במהלך הזמן נכח כי מניות וולגרין נוסקות, אך הוא החליט לא לפדות אותן, היה לו את כל מה שהוא היה צריך. ייתכן שגם הושפע מנסיבות חייו: הוא ראה את אביו שהיה מוכר תנורים, קונה ומוכר מניות ללא הצלחה טרם ההתרסקות הגדולה של שוק המניות בשנת 1929. "בתוך 24 שעות עברנו מעושר יחסי לעוני מבזה, לא היה לנו כסף או תלושי מזון, לא היה לנו דבר מלבד החברים והשכנים. כולם חלקו ביניהם את האוכל ברחוב".

אביו היה ספסר אבל גרמל היה נחוש בדעתו להפוך למשקיע. כשהתבגר בשיבה טובה והגיע לסוף שנות ה-90 לחייו, חשב שהוא צריך לעשות משהו עם הכסף. הוא החליט שאין טעם לחכות עד שימות כדי להוריש אותו. "למה לא לתת את הכסף עכשיו כאשר אני יכול ליהנות מלראות את פירותיו?" גרמל ניגש לאגודת אודובון אילינוי לפני שנתיים. החברה שמה את עינה על נכס בן 395 דונם ליד אמבוי ודיקסון במשך זמן מה, וגרימל אמר שהוא רוצה להשתמש בכספו כדי לעזור לאנשים ליהנות מהטבע.

גרמל תרם את מניות וולגרין שלו לחברה בשנה שעברה, והקבוצה קנתה את הנכס ממכללת אוגוסטה תמורת 2.1 מיליון דולר בדצמבר האחרון.

"זה נדיב להפליא," אמר מנכ"ל החברה, ג'ים הרקרט על התרומה. "זה מאפשר לנו להגן על רכוש יקר וחשוב באמת וגם למלא את אחת ממשאלותיו של גרמל, למצוא מקום שבו אנשים יוכלו לבוא אליו, לחוות וליהנות מהטבע כפי שהוא חווה כילד".

בקרוב גרמל ייצא בליווי שבט הצופים שלו לשעבר למסע אל שמורת הטבע של חיות הבר ע"ש גרמל: פרויקט מורשת של קרן אילינוי לאנרגיה נקייה. האזור מהווה בית ליותר מ- 170 מינים של ציפורים, צבים נדירים ובעלי חיים אחרים. "זו ההזדמנות של האנשים לראות כיצד נראו חלקים מאילינוי לפני שהגיעו להתיישב בה", אמר הרקרט.

גרמל מצפה לטקס ההוקרה, אם כי הוא אינו מתכוון לשאת נאום או למשוך תשומת לב מיוחדת. "לא הרווחתי את הכסף בכל מקרה, כל מה שעשיתי היה לשמור על המניות. אתה צריך לעשות משהו טוב בעולם הזה", אמר גרמל, "הכסף נועד בשביל זה. חוץ מזה, החיים שלי היו מדהימים גם בלעדיו".