היא רוצה לפתוח דף חדש בחיים, אבל הכסף משאיר אותה עם בעלה, בדיוק באותו המקום.
נועה (כל השמות בכתבה בדויים), בת 35, היא מנהלת מדיה חברתית מאזור השרון, ואימא לשתי בנות צעירות, את בן זוגה ואבי בנותיה בעשור האחרון היא הכירה במסגרת העבודה. "מהרגע הראשון שראיתי אותו, התאהבתי, הוא גבר נאה, גבוה ובעל חוש הומור. אחרי שהבנתי שהוא מגיע ממשפחה מבוססת, וגר בדירה של המשפחה, העובדה הזו הוסיפה להתלהבות, אבל זה בהחלט לא היה הדבר עצמו".
הנושא הכלכלי והמתחים שנוצרו בעקבותיו, צפו על פני השטח לאחר שנולדו בנותיהן. "בעבודתו כטכנאי מחשבים, הוא מרוויח פי 2 ולפעמים גם פי 3 ממני. מהר מאוד היה ברור שאני אהיה זו שתאסוף את הילדים ואוותר על העבודה שלי, ושלו יהיה חופש פעולה. כשהיחסים התחילו להתקרר עד לכדי משבר שחווינו השנה, השאלה הכלכלית הפכה להיות מאוד מהותית: האם אני אסתדר רק עם המשכורת שלי ואצליח לפרנס את בנותיי במקרה של פרידה וגירושים? עד כמה אני והבנות נצטרך לרדת ברמת החיים שלנו? אלו שאלות מטרידות".
נועה הבינה עד כמה התלות הכלכלית שלה בבן זוגה, משאירה אותה היכן שלא טוב לה ומונעת ממנה מרחב פעולה וחיים אותנטיים. "אני לא באה ואומרת שאני רוצה להתגרש כי אני לא יודעת מאיפה אביא הכנסה נוספת ואיך אסתדר. החיים שלי ב'הולד', אני לא רוצה להיות עם בן הזוג שלי ומשתוקקת לפתוח דף חדש, אבל אני לא חופשיה לקום וללכת למקום אחר, וזה מרגיש כמו להיות בכלא. החרדה הזו מתסכלת ומשתקת אותי בכל היבט אפשרי – אין לי מוטיבציה לפתח את הקריירה שלי, ואין לי פנאי נפשי להתפתח. למרות שלכאורה אני פועלת מתוך שיקול קר, משום שיותר נוח לי להישאר מבחינה כלכלית, זו בסופו של דבר החלטה שמתקבלת מתוך פחד, שמונע ממני לפעול ולהתמודד עם התוצאות".
נועה מספרת שכמו רבים מבני דורה, גם בבית הוריה ראתה אם שלא היה לה טוב עם אביה, אבל נשארה שם בעיקר מתוך חישובים כלכליים. "אני זוכרת שהיא כל הזמן הייתה אומרת לי שלא טוב לה, והייתי משיבה לה שתתגרש ממנו, והיא הייתה עונה לי: "את רוצה שהוא יביא את המשכורת לבית אחר?".
את באמת מאמינה שלא תסתדרי לבד?
"התחושה הפנימית שלי אומרת שיהיה בסדר, ואני יודעת שיהיה כך. גם אם נתגרש, אנו אמורים לחלק את הרכוש בינינו על פי חוק, אבל זה ברור לי שאני אצטרך להילחם על כל שקל".
תמיד בחובות
איילה (49) מטפלת הוליסטית ומנהלת שיווק ויח"צ בגוף ציבורי, הצליחה לצאת ממצב דומה למצבה של נועה. היא הייתה נשואה במשך 24 שנים. לפני מספר חודשים התגרשה. רק בשבועות האחרונים, לאחר שבעלה לשעבר עמיר עזב את הבית, היא מתחילה להתמודד עם החיים לבד.
"זה היה מסע בן שבע שנים בהן התלבטנו המון, בעיקר בשל שני פחדים עיקריים: הפחד להיות לבד והחרדה הכלכלית. חששנו גם לגבי הילדים, אבל החשש הזה היה הרבה יותר מינורי. הילדים משמשים סיבה להמון אנשים להישאר ביחד, בסופו של דבר כולנו חיים את הפחדים שלנו ומשתמשים בהם כתירוצים".
איילה מספרת כי חיי הנישואים עם עמיר היו בצל מאבק הישרדותי מבחינה כלכלית. "תמיד היינו בחובות, וכל הזמן זה רק הלך ותפח. לא הייתה התנהלות כלכלית נכונה, היינו במרתון קיומי ועבדנו כל הזמן אבל הכסף לא הספיק ונאלצנו לקחת הלוואות. ייתכן שגם המצב המתוח ששרר בינינו ותודעת החוסר אותה סחבנו גרמו לחוסר שפע.
"אומרים שכשאין אהבה, הכסף בורח מהחלון. עקב המצב הכלכלי וסדרי עדיפות שגויים, מעולם לא נסענו יחד לחו"ל. יחד עם זאת נתנו סדרי עדיפות לילדים ולדברים אחרים שנראו לנו חשובים להתפתחות בני המשפחה: לימודים וחוגים, טיפולים פיזיים ורגשיים, קורסים, מסעות של הילדים לפולין ולעיתים גם נופשים בארץ. אם מסכמים את כל ההלוואות שלקחנו, יכולנו לקנות בסכום הזה בית".
המשכורות של עמיר ואיילה לאורך השנים היו ממוצעות. כיום, איילה עובדת כמנהלת שיווק ויחסי ציבור בגוף ציבורי. מאז שנישאו, עמיר היה מנהל חשבונות וחשב שכר בחברה של אביה של איילה ועדיין ממשיך לעבוד שם, בנוסף לעבודה כפסיכותרפיסט ומנחה מדיטציה. "אחת הסיבות שהביאו למשבר בינינו הייתה התחושה שאנחנו לא פורצים דרך מבחינה אישית ותעסוקתית. אך בשנים האחרונות, עברתי המון קורסים ותהליכי התפתחות, רכשתי עיסוקים נוספים כמו תיווך נדל"ן, ועברתי הכשרות רבות בתחום הריפוי".
איילה מאמינה שתודעה של חוסר היא תוצר של הסביבה בה אתה גדל. מכיוון שעברה בילדותה ובבגרותה מספר חוויות הקשורות בהישרדות כלכלית (הוריה הפסידו מספר בתים וחיים היום בשכירות), הבינה שהיא הפנימה תודעה של חוסר מהבית וכך גם נכנסה לנישואיה. עמיר לעומתה הגיע מבית של הורים ניצולי שואה. למרות שהוריו ביססו עצמם במקצועות הרפואה, ומצבם הכלכלי היה טוב, הם עדיין נשאו איתם תחושה של חוסר והיו אגרנים.
שנים לפני שאיילה פגשה את עמיר, הייתה לה מערכת יחסים משמעותית, והיא עמדה להתחתן אך גם שם המצב הכלכלי העיב על החתונה. "להורים שלי לא היה מספיק כסף לשלם לחתונה, ולכן היא בוטלה. בהמשך חזרנו, אבל שוב נפרדנו, כנראה שפשוט לא היינו אמורים להיות ביחד".
מיום שעמיר ואיילה נישאו, היא לא זוכרת את חייהם ללא הלוואות לכיסוי חובות. נקודת המפנה הייתה ב-2008 כשסיימה לעבוד כמנהלת צוות באחת הקרנות לטיפול בתביעות בנושא השואה.
"בבת אחת הפכתי למובטלת, והתקופה הזו נמשכה כשנתיים. שם התחיל הקרע הגדול, מכיוון שהמצב הכלכלי העיב עוד יותר על הזוגיות שלנו. האוברדראפט הלך ותפח, והתקשורת שלנו ירדה לפסים נמוכים בעקבות המצוקה. בעבר תמיד מצאתי עבודה מיד כשעזבתי מקום מסוים, לעיתים אף קיבלתי קידומים ונשלפתי ממקום עבודה מסוים לטובת תפקיד יותר בכיר במקום אחר. בתקופה זו קיבלתי 'בעיטה' במקום הכי רגיש. הדימוי וההערכה העצמית שלי היו נמוכים מאוד, ולא קיבלתי שום גיבוי, תמיכה או עידוד מבן הזוג באותה עת".
בסופו של דבר איילה מצאה עבודה, ומאז ועד היום היא עובדת בה, במקביל לפיתוח התחום הרוחני והטיפולי בחייה, אך מערכת היחסים שלהם המשיכה להתגלגל במדרון. "הפכתי להיות מכונסת בעצמי, הבנתי שאין לי שותף וחבר, והמשבר הלך וגדל. בתקופה זו דרכינו התפתחו במקביל ובנפרד, בהמשך מחוץ לבית, קיבלתי הרבה הערכה והצלחה".
המצב הקשה בבית נמשך שבע שנים, עדי שהשניים החליטו על פרידה.
לעמיר ואיילה יש שלושה ילדים, בגילאי 23, 19,ו- 16 כולם היום מתגוררים עם איילה בבית. "הסכמתי לקבל סכום סמלי של מזונות לילד הצעיר מעמיר, והוא מבחינתו הסכים ללכת לקראתי בנושא של קניית החצי שלו בבית על ידי, והקל עליי את הרכישה, הכול על מנת שהילדים ימשיכו להתגורר בבית ולא יחוו טלטלה בנוסף לפרידה. רציתי שעמיר יהיה פנוי רגשית וכלכלית לרווחת ילדינו".
ומה הלאה? "אני מאמינה שמציאותנו היא תוצר של תודעה ואמונה. תאמין ותרגיש טוב יהיה לך טוב, תדאג, תפחד ותרגיש רע, אתה תמשוך סבל נוסף לחייך. כיום אני בתחילת דרכי לבד. יש ימים בהם אני נלחצת ולא ישנה בלילות, עושה חישובים ובדיקות בנושא תכנון התקציב: מהן הוצאותיי על אוכל, בילויים, טיפולים וחשבונות. מנסה להבין מה מתוך המיומנויות והיכולות שלי אני אוכל למנף על מנת לייצר מהם הכנסה נוספת. אני מבינה שאני אחראית בלעדית למצבי הכלכלי, ונכון להיום אין לי עזרה מאף אחד בנושא הזה. אם אני אפול, אני אפול לבד".
"הסכמתי להיות עיוורת כדי לא לאבד את הביטחון"
חיי הנישואים של ליאון (59) מנטורית ומטפלת ב-NLP מתל אביב נמשכו 30 שנה. היום, במבט לאחור היא מבינה שמה שהשאיר אותה בזוגיות הארוכה הוא בעיקר הפחד לאבד את הביטחון.
"היינו בני אותו גיל וגדלנו באותה שכונה, התחתנו מיד בתום השחרור, וכשלמדתי באוניברסיטה כבר הייתי בהריון. כשהילדים נולדו, וויתרתי על ההתפתחות שלי והלכתי לעבוד בחינוך. גם בהמשך, כשהלכתי ללמוד טלוויזיה וכתיבה, ועבדתי כקופירייטרית, העבודה תמיד הייתה במסגרת של 'האישה המסורתית', כדי שאוכל לגדל את ילדיי ולחכות להם עם ארוחה חמה בבית. ראיתי את הגבר במקום הראשון, ואני הייתי האישה הטובה שלו. הגעתי מבית של ניצולי שואה ללא שורשים, והתחתנתי עם גבר שמגיע ממשפחה, שבה יש כבוד לגבר והערך של משפחה הוא מעל הכול".
הערכים של משפחתיות ומסירות סימאו את עיניה של ליאון, עד שהיא לא הצליחה לראות את הצלע השלישית, גם כשזו נכנסה לביתה. "בעלי לשעבר מעצב ואדריכל, שהכיר את המאהבת שלו דרך העבודה, ובגד איתה שנים רבות. היא ובעלה היו מגיעים אלינו הביתה, ובאיזשהו שלב קטעתי את הקשר איתם, אבל עדיין נתתי בו אמון מלא. חייתי באשליה שהוא העוגן, האוויר, האדמה והמים, ולא רציתי לראות. נשארתי במקום והסכמתי להיות עיוורת למה שקורה. אמרתי לעצמי שהכול בסדר כי פחדתי לאבד את הביטחון. הפחד לא היה במודע, אבל ידעתי שאילולא הוא, אני נשארת לבד בעולם, ומי יעזור לי? לכן נשארתי שם, גם כשלא היה לי טוב".
למרות ששניהם בנו את ביתם יחד, ליאון הרגשה שהיא נמצאת שם בחסד ולא בזכות. "במשך כל השנים לא ידעתי כמה כסף יש לנו, ונתתי לו להיות בעל המאה והדעה. בעבודתי מעולם לא הרווחתי המון כסף, אבל בפרויקט אחד שלו הוא יכול להרוויח עשרות אלפי שקלים. הרגשתי שאני מוגנת איתו, וברגע שהערך של משפחה וביטחון גבוה יותר מהחופש והערך העצמי שלך, את לא זזה".
ואז הוא עזב את הבית, ופנה לבית הדין הרבני, ומזה כמה שנים שהם במאבקים לא פשוטים. ליאון חתמה על הסכם איזון נכסים, תחת לחצים, והתברר לה שהסכום עליו חתמה לא משקף את הערך האמיתי של הרכוש. "הוא ניצל את תמימותי, וההתרסקות הייתה מאוד חזקה. היום אני עדיין בכאב גדול, ומצד שני אני יודעת שאני העוגן של עצמי. לוקח זמן להשתקם, אבל הבנתי שלא צריך לתת את הכוח שלך לאף אחד, להיות נאמנה בעיקר לעצמך, ולא למכור את הנשמה שלך בשביל שום דבר".