המורים צריכים להבין שהם נותני שירות

משהו קרה לנוסטלגיה בשנים האחרונות. אנשים מתגעגעים לכל מיני דברים בעבר שלא היו ולא נבראו. הזכרון הקולקטיבי מידרדר וצובע את העבר בצבעים ורודים, חיוביים ומתוקים.

אנשים מתגעגעים לתקופה בה היינו הפוליטיקאים ואנשי הציבור לא היו מושחתים (ידלין? עופר? הפנקס של ספיר? דרעי?), היינו נהגים טובים ולא חיות אדם על הכביש (600 הרוגים בשנה בעבר לעומת כ350 כיום) האלימות לא שלטה ברחוב (הסטטיסטיקה אומרת שאין שום הרעה באלימות הקשה, יש ירידה חדה בגניבות רכב ורוב ראשי ארגוני הפשע בכלא או הוסגרו לארה"ב). בקיצור, הנוסטלגיה מאפשרת לנו להשען בגעגועים על תקופות שלא היו ולא נבראו, ועל אווירה ציבורית שמעולם לא "היתה פעם".

ההטיה הנוסטלגית המעציבה ביותר לטעמי היא בענייני "חינוך ילדינו". איך-איך-איך היה פעם, אנו נושאים עינינו לשמיים ומעווים פנינו נוגות. המורה היה מורה. המשמעת היתה משמעת. התלמיד היה תלמיד. געגועים לעבר שלא היה ולא נברא.

בבית הספר של פעם נהגנו להחביא פתקים ובהם התשובות במבחן. המצאנו דרכים להעלות את חומנו בעזרת בליעת אבקת גיר, כדי להשתחרר ממטלות. "הברזנו" בכל רגע אפשרי וברחנו לחוף תל ברוך, במקום להחנק בכתה הלא ממוזגת והדחוסה. לסגן מנהל הגימנסיה פרקנו את גלגלי הרכב, והעמדנו אותו (את הרכב, לא את סגן המנהל) על 4 בלוקים. המשמעת היתה מאיתנו והלאה.

המורים היו בחלקם אנשים נלעגים שניסו לשווא להחדיר בנו אהבה לספרי ההסטוריה המשעממים, לשינון אינסופי וחסר פשר של שירי ביאליק, או א.א. קבק או דוד שמעוני. איש לא לימד אונתו לחשוב עצמאית, ערעור על דברי המורה (הטועה באיות, או בעובדות שהוא מצטט) היה בבחינת חילול הקודש. ודאי, היו גם מורים הזכורים לטוב, אך אלו היו המיעוט שבמיעוט.

הבה נודה על האמת: בית הספר היה מכלאה משעממת פרי המצאתו של קנצלר הברזל הפרוסי ביסמרק. את החינוך, הסקרנות והלימוד רכשנו בעיקר מחוץ לכתליו. אבל הנוסטלגיה, הו הנוסלטגיה.

הילד כלקוח

לפני שנים אחדות התבקשתי ליעץ לאחד מארגוני המורים אשר החליט לכתוב את "אמנת המורה". קיבלתי לידי מסמך ארוך ובו סעיפים רבים, המפרטים את זכויותיו ומטלותיו של המורה. הערתי רק הערה אחת: המסמך כולו פסול! הוא אינו מציין, ולו במילה אחת את חובת המורה לשרת את התלמיד, טובתו וצרכיו. תקלטו את האבסורד - המורים, שכל תפקידם עלי אדמות הוא לשרת את לקוחם, הילד, לא חשבו שחשוב להזכירו, ולו במילה אחת באמנת השרות שלהם.

שוו בנפשכם חברה גדולה, שהוקמה על מנת להעניק שרותים ללקוחות, ומגלה שהיא בצרות. הלקוחות מביעים את אי שביעות רצונם מהחברה ומצוריה, משתדלים ככל הניתן להדיר רגליהם ממנה, ומוחים בדרכים שונות, לעיתים אלימות, על תפקודה. מיד מתכנסת מועצת המנהלים של החברה לבדוק את כשלונה. לאחר התלבטות ודיונים מוציאה מועצת המנהלים הודעה: ציבור הלקוחות אשם. צריך להחליף אותו. לא הספק אשם, אלא מקבל השרות.

זה נשמע מטומטם, ומעטות החברות שהיו מעיזות לחשוב כך. אבל הנהגת מערכת החינוך הישראלית מעיזה גם מעיזה. כלקח מניתוח כשליה, היא מפנה אצבע מאשימה לקהל לקוחותיה: התלמידים. זוהי דרך בטוחה להמשיך ולהכשל. זוהי חשיבה מיושנת של מונופולים, שאינם חוששים לעתידם, ועל כן אינם בודקים כיצד לרצות את לקוחותיהם. הם מעדיפים "להחליף את העם".

שרות הוא "תהליך ייצור שביעות הרצון של הלקוח". האם נותני השרות במערכת החינוך מצליחים ליצור שביעות רצון? האם התהליך נכון? בית הספר המודרני אינו סובל מחוסר כבוד למורה, הוא סובל מחוסר כבוד לתלמיד. אין התרופפות במשמעת. יש נסיון להטיל משמעת יתר, מיותרת לחלוטין. אין "תלמידים רעים" או "לא ממושמעים". יש "מורים רעים", ספקי שרות, שלקוחותיהם מצביעים נגדם ברגליים.

מסקנה כה פשוטה, שהיא לכם חוקם של כל החברות המסחריות נותנות השרותים, נעלה מבינתם של ספקי החינוך. האקסיומה פשוטה: אם הלקוח שלך אינו מרוצה, בדוק היכן אתה טועה. אל תסביר למה הלקוח טועה. הילד המודרני הוא לקוח מתוחכם. הוא מפותח ומעודכן הרבה מעבר להתפתחותו של המורה שלו. מדוע יש להתפלא על ילד משועמם, שרגיל לקבל מידע מהיר וזמין מחוץ לבית הספר, והוא נאלץ להסתגל לקצב-הצב בו מעביר לו המורה את המידע?

רק כאשר יקום מנהיג בעל שיעור קומה במערכת החינוך, ויאמר- טעינו. דרכנו נכשלה. אנחנו חייבים להיות קשובים הרבה יותר לילדים, ולהשתדל להדביק את הקצב המדהים בו הם מתפתחים, תקום מערכת הוראה מודרנית, תוססת ומצליחה.

 

אליעוז רבין הינו יועץ באתר היעוץ הניהולי "הספר", ומנהל האתר