תפסיקו להאשים את עצמכם, זאת המדינה דפוקה

כולם יודעים שאין מים בארץ. עם ישראל הוא בזבזן ואוהב תענוגות. אנחנו עם טיפש שלא חושב על מחר - כך אומרים – ולכן אנחנו לא חוסכים בצריכת המשאב היקר מפז. אין ברירה, אומרים יודעי דבר. הדרך היחידה לחנך את הישראלי הבזבזן היא דרך כיסו. רק כך ילמד לשמור על נוזל החיים ההולך ומתמעט. רק כך ישמור על הכנרת ההולכת ומתייבשת.

ועוד דבר ידוע לכל: מצב תאונות הדרכים בישראל בכי רע הוא. הישראלי הממוצע הוא אלים בכלל, ועל הכביש בפרט. כשהוא רואה הגה, הוא שוכח את כל שכבת התרבות הדקה שניסינו לעטות עליו, וחוזר להיות אותה חיית פרא שתמיד ידענו שהוא. מומחים אף מצאו כי הנהיגה הפרועה המפילה קרבנות כה רבים בכבישי ארצנו נובעת הישר מן הכיבוש, ורציונל מובהק חיברו לכך: תחילתנו אלימות כלפי ערבים, וסופנו אלימות-כביש זה כלפי זה.

אלא שבישראל יש מים בשפע. ומצב תאונות הדרכים טוב מאד.

מים במחיר סביר

בישראל, שלאורכה חופי ים שופעי מים, הומצאה לפני עשרות שנים המצאה מופלאה. רבים בעולם משתמשים בה, ונהנים ממים איכותיים במחיר סביר ביותר. מדובר, כמובן, על התפלת מי ים. בקפריסין ישנם מתקנים רבים מתוצרת ישראל שמתפילים שם את מי הים התיכון (אותו ים, הנמצא כמדומני גם לחופי ארצנו) בכמויות נכבדות, ואין עוד דאגת מחסור. נדמה לי גם שאין כנרת בקפריסין.

ובעניין תאונות הדרכים - הירידה הדרמטית בעליל במספר ההרוגים ב20 השנים האחרונות מוסתרת היטב על ידי רשויות התחבורה בישראל, ואינה נקלטת בתודעתו של הישראלי חובב ההלקאה העצמית. מכ-600 עד 650 הרוגים מדי שנה במדינה בה היו פחות ממליון כלי רכב פרטיים ירדנו בשנים אלה לכ-350 הרוגים לשנה, ומספר המכוניות בכביש עוד עלה ל-1,500,000. ההסבר הפשוט הוא שתאונות נמנעות על ידי שיפור תשתיות, ולא על ידי חינוך, הטפה, או הפחדה.

מהם הצדדים השווים בשני נושאים רבי חשיבות אלו – שיש להם משעמות של חיים ומוות? בשני המקרים האזרח מאמין שהוא אשם בפשעי הממשל. בשני המקרים מאשימה המדינה את הקרבן.

תסמונת שטוקהולם

השלטונות בישראל מיטיבים לעשות שימוש ציני ומושכל ב"תיסמונת סטוקהולם". הם מנצלים את תאוות ההלקאה העצמית של העם בישראל ליצירת הזדהות עם טענותיהם המטופשות. במקום להשקיע כספים בתשתיות יקרות העשויות להמציא לאזרח הישראלי מים בשפע, ומניעת הרג בכבישים, מעדיפים הקברניטים להאשים את קרבן האונס בפשע, ולטעון שהאזרח הוא-הוא האשם במצב הנוראי. מדי פעם קמים מומחים המנסים להסביר לגורמי השלטון כי ההשקעה הנדרשת כלל אינה יקרה, וכי התשואה עליה גבוהה מאד. מומחים אלו טועים, מכיוון שאינם לוקחים בחשבות את החוק הכלכלי-פוליטי המנחה כל שלטון בישראל: "ההשקעה תהיה בקדנציה שלי, בעוד הפירות ייקטפו בקדנציה של מי שיבוא אחרי. לכן ההשקעה אינה כדאית".

האשמת הקרבן היא שיטה מתוחכמת, החוסכת כסף רב לאוצר, ומבזבזת בענק את כספי המדינה.
התועלת המופקת היא קצרת טווח - השיטה "מורידה" את האזרח מגבו של השלטון, ובמקום טענות כלפיו, מתפתחת תרבות של הכאה על חטא וציניות כלפי תכונותיו של הנהג הישראלי, משקה-הגינות הישראלי, והאזרח הישראלי בכלל.

בטווח הארוך אנו ניזוקים כולנו. לו כספי פרסומות ההפחדה מפני אלימות הנהג היו מוקעים בבניית עוד מחלף אחד, היו נחסכים עוד הרוגים רבים. לו ההשקעה הגדולה באווילות "אסור לייבש את הכנרת" היתה מופנית להגדלת הפקת המים המותפלים, היתה רווחה לכולנו.

אבל חמור מזה. בסופו של יום הולך ונבנה כאן עם המאמין, בעידוד ממשלתו, כי הוא בזבזן, חסר אחריות ואינו אזרח ראוי. המציאות לשמחתנו עדיין הפוכה לחלוטין, אבל עם הזמן, הנבואה עלולה להגשים את עצמה.

אליעוז רבין הינו יועץ באתר היעוץ הניהולי "הספר", ומנהל האתר.