התאבדות בשידור חי

בויקיפדיה הזדרזו לעדכן: דודו טופז, בדרן, יליד חיפה. תאריך לידה: 20 בספטמבר 1946
תאריך פטירה: 20 באוגוסט 2009. מזעזע, עצוב, לא יאומן, ובכל זאת הגיוני לגמרי.

לפני שש שנים, צילמתי סרט תיעודי על ערוץ 2. בדיעבד, אלה היו ימיו האחרונים של הקיסר דודו טופז כמלך הרייטינג, כשליט הבלתי מעורער של הערוץ המרכזי, כאיש, שכמאמר כל הקלישאות השחוקות, ידע להקליד את הקוד הסודי לטעמו של עם ישראל, ולא דמיין שממש עוד מעט מישהו יחליף את הקוד ושהדלת של הכספת, זו שדרכה נכנס ויצא כל כך הרבה פעמים, תישאר נעולה בפניו.

זו היתה התקופה בה דודו טופז, ללא ספק גאון טלוויזיה, התנסה בכל הפורמטים, וחיפש כל הזמן את הגירוי הבא. זו התקופה בה הוא התקלח בשידור חי, ריתק והעליב מיליונים, ולא העלה על דעתו המוטרפת שרק עוד מספר לא גדול של שנים הוא ישתמש בסט הזה – המקלחת – כדי לבצע את היציאה הדרמטית שלו מחייו, מחיינו, באמצעות כבל של קומקום חשמלי.

קבענו את הראיון ב"שלוותה", בר חוף נינוח בנמל תל-אביב, אופנתי לאותם ימים. שלוותה היוותה את המקום של היפים והנכונים, העשירים והמצליחים, של נערי ונערות הזוהר, שחוגגים עוד אירוע-כלום עם היחצנית המחניפה, הדרינקים בחינם וגדוד צלמי פפראצי שמחכים בכניסה. שלוותה גם היתה משחק מלים. מצד אחד שלווה רגועה ונהנתנית על הים, מצד שני שמו של מוסד פסיכיאטרי ידוע. זה היה משחק החיים של דודו, נע בקיצוניות מיצירתיות והדוניזם ואהבה - לטירוף, לשנאה יוקדת, ולחוסר יכולת להכיר בגבולות אישיים, תרבותיים, חברתיים.

בראיון ההוא, שהיה ארוך ומעמיק, תאר בפניי טופז בפרוטרוט את הפנטזיה האולטימטיבית שלו – להתאבד בשידור חי. ניכר שהוא לא משחק בפרובוקציה, אלא מאוהב באמת בקונספט הזה, עליו חזר מאז בלא מעט ראיונות. בסוף, הוא עשה את זה.

כשטופז היה למעלה, הוא היה הכי למעלה. כשהוא היה למטה, הוא היה הכי למטה. מבחינתו האופציה לחיות חיים רגילים של יהודי אמיד בשנות השישים לחייו, היתה עונש קשה מנשוא. הוא תיבל את חייו באבהות מאוחרת, וגם במין, סמים, תרופות, הטרדות מיניות ומיזמים הזויים, אבל הצעצוע של חייו נלקח ממנו, ובלי הרייטינג חייו לא היו חיים. הוא היה כבוי, מריר, זועם. ואז הוא החליט להתאבד, גם אם המשמעות עוד לא היתה ברורה לו לגמרי.

ראיתי אותו משייט בשכונה עם ג'יפ הסובארו שלו, מקפיץ את הילד לבית ספר, שותה קפה בג'ו, ולא העליתי על דעתי, כמו שאף אחד לא העלה על דעתו, שהוא החליט שהעלבון שלו מחייב צעדים נואשים, פליליים, שיסתיימו בכתב אישום חמור על קשירת קשר לביצוע פשע, תקיפה הגורמת לחבלה בנסיבות מחמירות ושיבוש הליכי משפט.

בניגוד לגל הדמגוגי והפופוליסטי שבא לידי ביטוי בתקשורת ובטוקבקים החל מהיוודע הידיעה הטראגית, אני מבקש לא להתבלבל: התקשורת לא הרגה את דודו טופז. הוא לא קדוש מעונה שהקריב את חייו למען חופש הדיבור שלו. הוא אדם שנקט באלימות כמעט-רצחנית כדי לנקום נקמה ילדותית.

דודו טופז הרג את עצמו. התאבד בשידור חי. אולי לא בדיוק כמו שהוא פינטז, באולפן 1 בהרצליה, ב-21:55, בשיא הפריים, אבל אלה רק ניואנסים. הוא עשה את זה בפני כל האומה, אחרי קמפיין פרומו ארוך ורווי התפתחויות, כולל עוד קליע אקדח שהוא שלח לצביקה הדר שהתגלה רק השבוע, כולל סרט תיעודי שעוד מתבשל בחדר העריכה.

האיש שהיה צעיר לנצח, שסרב להתבגר, שהתגאה תמיד בכמה צעיר הוא נראה ומרגיש, הלך לעולמו בגיל 63. האיש שהיה הכי צהוב, הכי נמוך, הכי המוני, ובו בזמן היה הכי מחובר לתנ"ך, לערכי עם ישראל, למחשבות גדלות תמימות וילדותיות, תיסרט לעצמו פרק סיום גדול מהחיים. פרק שמפצח את הקוד ומדבר לכולם – לאלה שאהבו אותו, ובסתר הוא בז להם, ולאלה שבזו לו, וכל חייו הוא ייחל לכך שיעניקו לו כבוד. פרק סיום שכמותו לא ראינו - טראש ריאליטי פוגש סוגה עילית. התאבדות בתא מעצר עלוב, עם כבל של קומקום חשמלי, שמסיימת סאגה רבת תהפוכות עם מימדים אפיים מוסריים, תנ"כיים בגדלם ובמשמעותם.

אנו צריכים לזכור את דודו כמו שהוא היה, לטוב אבל גם לרע. לא לטשטש לו את העבירות שהביאו אותו לתא המקלחת בכלא ניצן, לא לאבד את הלקח המוסרי, האנושי, את הקונטקסט הכללי של סיפור חייו.
יהיה זכרו ברוך, על כל מה שמשתמע מזה.

דודו טופז התאבד - סיקור מיוחד ב-mako:

ציפי שביט שבורה וכואבת את התאבדותו של חברה הקרוב טופז. ראיון עצוב

רביב דרוקר: "התקשורת היתה ממש רחמנית איתו" - חברים, קולגות ואנשי תקשורת נפרדים מטופז

דודו טופז: עלייתו והתאבדותו של מלך הרייטינג

הסוף העצוב של "הראשון בבידור": דודו טופז שם קץ לחייו בכלא