מי צריך אויבים

איך קורה שהתקשורת המקומית שלנו יכולה לעבוד בניגוד מוחלט כל כך לאינטרסים של מדינת ישראל, פעם אחר פעם, בשיטתיות ובאינטנסיביות מפחידה? לא לגמרי ברור איך זה התגלגל והתפתח, אבל אם חייבים לשחזר, אז זה הולך בערך כך.

בשנים האחרונות, ככל שהתרבו אמצעי התקשורת, ואיתם התרבו גם היועצים המתוחכמים שנשכרים על ידי הלקוחות, הפכה התקשורת לסוג של ג'ונגל. הג'ונגל אולי סבוך ומבולגן, אבל הוא גם מגרש משחקים פופולרי עבור מספר הולך וגדל של עיתונאים ועורכים, וכמובן גם של יועצי תקשורת ולוביסטים. אלה האחרונים מנסים כל הזמן להאכיל אותה, את התקשורת, במה שנוח ומתאים להם (כלומר, זבל), והמון פעמים זה גם עובד. מנגד, יושבים העיתונאים ובוחרים במי להילחם - פעם נכנסים בזה, פעם בהוא. בגדול - הם זוכרים באיזשהו מקום מעורפל שתפקידם הוא לבקר, אבל במסגרת זו הם פשוט יורים לכל הכיוונים, ומדי פעם פוגעים ורושמים לעצמם נקודה.

לכאורה, סוג של משחק מאוזן. אבל בעצם, אפשר לומר שזה בדיוק להפך. ככל שקצב המשחק מתגבר, וככל שכולם רצים מהר יותר, המטרה שלעברה הם רצים הופכת למטושטשת, מאבדת צורה. ואילו התקשורת... לה כבר יש חיים עצמאיים משלה. היא ממשיכה לרוץ קדימה, שוכחת את מי היא בעצם אמורה לשרת, את מי לבקר, באיזו מידה, ובעיקר למה בדיוק זה גורם, והאם זה נכון ואחראי מצידה. אחרי הכול, אם הזיכרון אינו מטעה, יש לה שליחות מסוימת, לא? רק שאף אחד כבר לא ממש זוכר את הנוסח או את המהות שלה.

אז ככל שהמשחק התקשורתי הופך קל יותר עבור המשתתפים הרבים, כך נעשה שביל הזהב חמקמק יותר. כן, שביל הזהב הזה שעובר בין הדיווח, למידה הנכונה של הביקורת העיתונאית שבאמת תשפיע בכיוון הנכון, ולא סתם תזיק. איפה בדיוק עובר שביל הזהב הזה? אין לדעת. הדבר היחיד שאפשר לדעת לבטח הוא, שאנחנו לא צועדים עליו. אנחנו אפילו לא מכתתים רגליים על שוליו. קחו למשל, באופן אקראי, את השבוע האחרון.

 1. מיתגנו את עצמנו כפושעי מלחמה. לפני כשבוע התפרץ בישראל הסיפור שאפשר לתת לו את הכותרת, "פשעי המלחמה של חיילי צה"ל". ואיזה פשעים ביצעו חיילי צה"ל בעזה במסגרת מבצע "עופרת יצוקה"? אם לשפוט על פי חלק מהכותרות שהופיעו בתקשורת שלנו, אין צבא גס רוח ואכזרי יותר בעולם כולו. קלגסים חסרי מנוח הם חיילינו, לפי מה שאנו בעצמנו מפרסמים. נכון שכולנו יודעים שלא משנה עד כמה חסרי מוסר היו חלק מהחיילים במהלך המבצע בעזה, הם לעולם לא ידגדגו את קצה קרסוליהם של חיות האדם המרצחים של החמאס. אבל עליהם, לא נמצא עוד העיתונאי הישראלי הפראייר שיכתוב. לא נמצא מי שיתחקר, מי שיבקר, מי שסתם יתאר, אפילו במעט. למה? אולי התקשורת שלנו מאמינה שלחמאס מותר, כי הוא מורכב מטרוריסטים. או שאולי הסיבה היא שמהם, אף אחד לא מצפה לשום אמות מידה. וכך מה שקורה הוא שהאמת אינה יוצאת לאור, אל העולם כולו. 

כתבים זרים סורקים מדי יום את התקשורת הישראלית כדי להתעדכן. ומה הם רואים? תקשורת ישראלית שמלאה רק בביקורת עצמית כלפי חייליה. הרי התקשורת ברשות הפלסטינית בוודאי שלא תחשוף את פשעי החמאס ממניעי פחד מוות נטו, והתקשורת הישראלית אינה מעוניינת להתעסק בזה בעיקר משיקולי רייטינג, ומה שקורה הוא שאף אחד אינו יודע עליהם כלום. האם זה פלא שהעולם לא יודע מול מה מתמודדת ישראל, ומאמין שהיא נכנסת באזרחים פלסטינים חפים מפשע ללא כל סיבה? לא ממש. אין בכך כדי לומר שאסור לדווח על התנהגות בלתי הולמת של צה"ל, ודאי שלא. אבל איפה האיזון? איפה האמת כולה? ולו הייתם אתם אזרחי אירופה או אמריקה - מה הייתם חושבים על ישראל מול הרשות הפלסטינית על פי דיווחיה של התקשורת המקומית? התשובה לכך היא ברורה: התקשורת המקומית ממש עוזרת לכרות את הקבר של ישראל בעולם. הדו"ח על התנהגות חיילי צה"ל הוא דוגמה אקראית אחת - אבל כך זה עובד, בעקביות, כל הזמן. כבר שנים.

2. מזערנו את סיכויי שחרורו של גלעד שליט. אם זה לא מספיק, אפשר להסתכל על קמפיין תקשורתי אחר מהשבוע החולף - קמפיין גלעד שליט, שהוא ללא ספק קמפיין ראוי. באיזשהו מקום, אולי אפילו אין קמפיין ראוי ממנו. גלעד שליט הוא לא רק חייל מסכן ומבודד שכבר מצוי בשבי יותר מאלף ימים, הוא סמל אימה העומד בפני כל נער שמתגייס לצה"ל. שווה ונכון להילחם עליו. אבל למה באמת גורמת כל ההיסטריה התקשורתית סביבו?

לאורך כל הדרך, ובמיוחד בשבוע האחרון, נראה שהיא רק עוזרת לחמאס במו"מ עליו מול ישראל. העיתונות מתגייסת וקוראת לשחרורו, מתסיסה את הציבור שיוצא להפגין, מכסה בדרמטיות את ההפגנות וחוזר חלילה, וכל הגלגל הזה מפעיל עוד ועוד לחץ על הממשלה, ומגדיל את יכולת המיקוח של החמאס - שמבחינתו צודק: הוא מחכך ידיו בהנאה, מקשיח עמדות ומדי יום מעלה את המחיר. כמה נוח לו, בכל כך הרבה מובנים, שיש עיתונות חופשית בישראל. ובמבחן התוצאה - כמה עצוב עבור גלעד שליט.

3

. הגדרנו את עצמנו כמרעי תנאים אכזריים. אם כבר מדברים על איזון בדיווח, נראה שבשבוע האחרון יצרה התקשורת הישראלית עוד תחמושת עבור כל חובבי האנטישמיות באשר הם. והפעם: סיקור ההצעה להרעת תנאי האסירים הביטחוניים בישראל. שנים שהאסירים הללו, מחבלים שבאו לישראל במטרה לרצוח אזרחים חפים מפשע ונתפסו, זוכים לתנאים נפלאים. הם מתגוררים בתאים מרווחים, מתקשרים הביתה מדי יום, ומשמינים להנאתם בכלא על חשבון משלם המיסים הישראלי. זאת, בעוד שאין כמעט שום סימן חיים מהאסיר היחיד המצוי בידי החמאס. אבל האם התקשורת עשתה פעם תחקיר על התנאים המפליגים שהמחבלים זוכים להם? לא. היא יוצאת מהנחה, כנראה, שאת אף אחד זה לא מספיק מעניין. לא את אזרחי ישראל, וגם לא את העיתונאים של כלי התקשורת הזרים, שניזונים גם הם מהתקשורת המקומית. מה כן מעניין? רק כשמישהו מציע להרע לאסירים האלה את התנאים. זה כבר משהו שלילי שאפשר לבקר, ועוזר למכור עיתונים. אז במקום שיודגשו ההבדלים בין הגישה הישראלית לזו ברשות הפלסטינית, מה שמודגש הוא דווקא ההצעה להרעה. וכך שוב אנחנו מלבים את התקשורת הזרה נגד ישראל, לחשוב שחיות האדם הבלתי אנושיות, הן דווקא אנחנו. אז תגידו - עם חברים כאלה, מי צריך אויבים, ועם תקשורת מקומית כזאת, מי בכלל צריך כתבים זרים?