פנטזיה נהדרת

"האם 'רומיאו ויוליה' יכולה להתאים לתיכוניסטים?" שאלה מנהלת תיכון בדיון שהתקיים עם תום ההצגה של תיאטרון תמונע. דרך השאלה הפשוטה כביכול הזו, הציתה האם והמחנכת בישראל את אחד הדיונים הכי מעניינים והרלוונטיים על תיאטרון שבהם השתתפתי לאחרונה.

אפשר להבין את החשש שלה- הרי איך אפשר לצפות מבני הנוער חסרי הסבלנות ומלאי הסלולאריים להקשיב במשך שעה וחצי לשפת הקודש השקספירית? אחרי הכל, אני מניחה שאפילו למורותיהם דוברות העברית היום יומית הם מתקשים להקשיב. אך עצם ההתלבטות בסוגיה הזו, הבהירה את אוזלת ידה של מערכת החינוך, ואולי של התרבות בארץ בכלל. במקום לאתגר את התלמידים ואת שאר הקהל עם חומר (חוקי) שיזיז את התאים האפורים, בוחרים התיאטראות להגיש לנו את מה שברור שנצליח לעכל. שפה גבוהה, אם כן, מסתמנת כקטניות שצריך להשרות כל הלילה, בזמן שהטלוויזיה ורוב ההצגות הרצות היום הן ביסלי בטעם בצל.

ב"רומיאו ויוליה" של תמונע העדיפו שלא להקל עלינו עם תרגום עדכני, אלא דווקא להשתמש בשפה הכמעט מקורית. בדקות הראשונות מדובר במאבק לא פשוט גם לכאלו שבאמתחתם כבר יש תעודת בגרות, אך חשוב לזכור שעברו גם כמה שבועות טובים עד שהצלחנו להבין את ניבו העשיר והמיוחד של יוסי בובליל. וממש כמו עם אותו בובליל, כך גם בהצגה- משההלם הראשוני עובר, צפים הרבדים הנוספים הטמונים בפנים.

יהיה זה פשע לעסוק בסיפור האהבה הטחון בעולם (למעט זה של יהודה ונינט) מבלי להזריק לו איזה דם חדש. בהפקה הזו חלק מניחוחות החידוש באים נוכח העובדה ששלושה בימאים צעירים ומנוסים (טל ברנר, דפנה רובינשטיין ועידו שקד), עם גישות שונות, ביימו אותה במשותף. אך אולי מה שהכי שובה בהצגה הזו, היא דווקא התשוקה של האנסמבל הצעיר לאותו סיפור שחוק והאופן שבו הם אימצו את השפה אל חיכם ועשו בה כבשלהם. במשך שעה וחצי הם אצים, קופצים ומחוללים על רחבת חול שנראית כמו זירת קרב, ומצליחים להכניס ביקורת על החברה האלימה בה אנו חיים. וזאת למרות שהיום הסיפור הטראגי היה יכול להיפתר דרך אס.אמ.אס פשוט.

הו רומיאו

יחד עם זאת, ההצגה לא חפה מטעויות, כשהעיקרית שבהן היא אורכה. אמנם מדובר בשעה וחצי סטנדרטיות לחלוטין, אבל יש בה לא מעט רגעים שנמתחים יתר על המידה ומפילים את הדרמה. בעיה נוספת, שמגיעה מכיוון בלתי צפוי, היא דמותה של יוליה. רינת מטטוב, שחקנית שלרוב מספקת הופעות מצוינות, מביאה הפעם דמות טיפה אנמית, חסרת אופי ואחידות. אנחנו מתוכנתים להזדהות עם יוליה, הרגש הזה מגיע אלינו בצורה כמעט אוטומטית, אבל דווקא עם יוליה של מטטוב זה לא קורה.

לעומת זאת, ביובל סטוניס, הלא הוא רומיאו, התאהבתי גם התאהבתי. למרות עגלי הזיעה הנוטפים ממצחו ומגופו, הוא מצליח להתגנב ללב לאט ובהדרגתיות. זו אינה אהבה ממבט ראשון, אך בדרך כלל האהבות האלו הן הכי חזקות. וכך נותרתי עם הרבה חשק וציפייה לראותו בעתיד (מספר הטלפון שלי שמור במערכת).

אך לא רק סטוניס מדגים משחק מצוין, כי אם גם כל חבורת הגברים שלצידו. כולם, ללא יוצא מן הכלל, מפגינים משחק מרשים ומלא חיות כמוהו קשה למצוא בימינו, ימים בהם – כמו שאמר בדיון אחד השחקנים- אנשים רגילים לשחק בעיקר את עצמם. במה שנראה כמו ספק כהומאז' לתיאטרון השקספירי ספק אתנחתא קומית, את שאר הדמויות הנשיות מגלמים גברים. וכך, הראל מורד מגלם את אמה של יוליה וכן את חברו של רומיאו עם הרבה חן וחי דוידוב מביא המון הומור לדמות האומנת של יוליה וכריזמה בטעם אחר לגמרי כאביה.

בנוסף אליהם, תמצאו משחק לא פחות טוב אצל לביא זיטנר (חברו של רומיאו), ערן בן צבי (אביו של רומיאו והנזיר האחראי לאיחוד הכושל) ושרון פרידמן (בן דודה של יוליה והארוס שלה).
אז לטענת הקהל, ולדעתי, כדאי ורצוי להביא תיכוניסטים פוחזים ל"רומיאו ויוליה". גם אם היא אינה מתאימה לבני הנעורים כמו סקיני ג'ינס, הרי שבאחריותנו לגרום להם להתמודד איתה ולהתאהב בה ובשקספיר.

ואם כבר "רומיאו ויוליה": הפלייר להצגה מעוצב כמודעת אבל, בה מכריזים על מותם של רומיאו ויוליה. אני שוקלת לתבוע את ההפקה על הונאת הציבור, כי ממה שאני ראיתי- האהבה המיתולוגית חיה ובועטת.

ציון: 8 מתוך 10