אם בא לכם להתרפק על ספר מקסים במיוחד, בין הקפה לחלת השבת, "רשימות קסנדרה" הוא הספר בשבילכם. הספר הקלאסי, שראה אור לראשונה בשנת 1948, יוצא כעת בתרגום חדש בהוצאת כתר. דודי סמית המחברת, הייתה סופרת ומחזאית אנגליה שעקרה לארצות הברית, ולכן הרומן שכתבה טבול כולו בגעגועים לאנגליה הירוקה ולתרבות שלה, משייקספיר ועד ג'יין אוסטין. הרומן נכתב דרך עיניה שרואות הכל, של קסנדרה מורטימור הצעירה, בת למשפחה בוהמיינית שחיה בטירה אנגלית מתפוררת, ניזונה על תהילת העבר של האב הסופר. הרומן ממזג סיטואציות משעשעות יחד עם אבחנות דקות על האופי האנושי, יחד עם נימה חזקה של געגוע.
הנה טעימה קטנה מתוך הפרק הראשון, "יומן בשישה פֶּני":
"גרנו אז בבית קטן ליד הים. אבא בדיוק חזר מסיור ההרצאות השני שלו באמריקה. יום אחד אחרי הצהריים, כששתינו תה בגינה, איתרע מזלו והוא יצא מגדרו והתפרץ ברעש גדול על אמא בדיוק ברגע שעמד לחתוך פרוסת עוגה. הוא נופף אליה בסכין בתנועה מאיימת כל כך, עד ששכן אחד שהיה להוט מדי לעזור קפץ מעל הגדר של הגינה כדי להתערב, ואבא הפיל אותו ארצה. בבית המשפט הסביר אבא שלהרוג אישה בסכין הכסף שאנחנו חותכים בה עוגות היא עניין ארוך ומייגע הכרוך בניסורה למוות; והוא גם זוכה מכל כוונה להרוג את אמא. כל הסיפור היה מגוחך לחלוטין, וכולם, חוץ מהשכן ההוא, היו משעשעים מאוד. אבל אבא טעה כשניסה להיות משעשע יותר מן השופט, וכיוון שלא היה צל של ספק שהוא פגע בשכן פגיעה חמורה, הוא נשלח לשלושה חודשי מאסר.
כשהוא יצא משם הוא היה נחמד כמו תמיד – נחמד עוד יותר, כי מזגו הסוער נרגע מאוד. חוץ מזה לא נראה לי שהוא השתנה בכלל. אבל רוז זוכרת שכבר אז הוא התחיל להיות לא חברותי – ואז הוא גם שכר לארבעים שנה את הטירה, שהיא מקום פנטסטי בשביל להיות לא חברותי. אחרי שהשתקענו כאן הוא היה אמור להתחיל ספר חדש, אבל חלף זמן ושום דבר לא קרה, ובסופו של דבר הבנו שהוא ויתר אפילו על הניסיון לכתוב – ובינתיים עברו כבר שנים והוא מסרב אפילו לדון באפשרות לכתוב. את רוב זמנו הוא מבלה בחדר שבבית השער, שבחורף שורר בו קור כלבים ואין בו אח; הוא פשוט יושב צמוד לתנור נפט. עד כמה שידוע לנו הוא לא עושה שם כלום, רק קורא ספרי בלשים מהספרייה של הכפר. מיס מארְסי, שהיא הספרנית והמורה, מביאה לו אותם. היא מעריצה אותו הערצה גדולה ואומרת ש'האזיקים חדרו לו לנשמה'.
אני עצמי לא מבינה איך אזיקים יכולים לחדור עמוק כל כך לתוך הנשמה של אדם אחרי שלושה חודשים בכלא בסך הכול – ובעיקר לאדם שהיה מלא חיוניות כמו אבא; וגם נראה שנשאר לו הרבה ממנה כששחררו אותו. אבל עכשיו היא איננה. וההתבודדות שלו כבר כמעט נהפכה למחלה – הרבה פעמים אני חושבת שהוא מעדיף לא להיתקל אפילו בבני ביתו. כל שמחת החיים הטבעית שלו נמוגה. לפעמים הוא עוטה מין עליצות מלאכותית שמביכה אותי, אבל בדרך כלל הוא נרגן או עצבני – אני חושבת שהייתי מעדיפה שיהיו לו התפרצויות, כמו שהיו לו פעם. אבא המסכן, הוא באמת מעורר רחמים. אילו לפחות היה עובד קצת בגינה. אני יודעת שזה לא תיאור מהימן שלו. אני מוכרחה לנסות לדייק יותר בתיאור שלו בהמשך".
"רשימות קסנדרה" מאת דודי סמית, הוצאת כתר, 363 עמ'.