פקונדו ארנה, כוכב הטלנובלות הארגנטינאי 'הגיע בשבוע שעבר לארץ לביקור בן שבוע, במהלכו הספיק להיפגש עם שרת התרבות מירי רגב, לאכול ארוחת ערב עם אייל גולן ורוסלנה רודינה ובין לבין גם להופיע פעמיים בבית החייל עם המופע "Salir a tocar". אז אמנם השנה היא לא שנת 2000 אבל המעריצות הרבות של פקונדו מהשנים ההן לא שכחו אותו ומילאו את ההופעות שלו, נפגשו איתו לפגישת VIP בסיום ההופעות וכמובן, חיכו לו מדי יום בפתח המלון בו שהה. בוקר אחרי ההופעה השנייה שלו נפגשנו כדי לסכם את מהומת הביקור שלו בישראל.
איך אתה מרגיש אחרי ההופעות? מה שלומך לאחר מספר לילות ללא שינה?
"תראי, זה שלא ישנתי לא כל כך מפריע לי כי אני רגיל לא לישון כמה לילות ברצף, לעבוד ואחר כך להשלים את החסר לאט לאט. נולדתי כך. אבל לא לישון מהסיבה שהלב שלך מלא בכל כך הרבה שמחה, זה מיוחד מאוד. לא לישון מרוב אושר והתרגשות זה נפלא. זה היה מדהים עבורי לנגן עם חברי להקה ישראלים שבכלל לא הכרתי ולא יכולתי לתקשר איתם בגלל קשיי השפה. באתי רק עם נגן אחד בשם דיסי, מלך הרוקנרול בארגנטינה, וההפקה ארגנה נגנים מקצועיים מארץ. עשינו חזרה אחת בלבד ואת התוצאה הסופית יכולתם לראות בשתי ההופעות שהתקיימו השבוע".
למה החלטת להגיע עם המופע הזה לישראל?
"דבר ראשון, הזמינו אותי. דבר שני, היה נראה לי מאוד מעניין להגיע ולעשות כאן סוג של אנסמבל מוזיקלי. דבר שלישי, זה היה נראה לי עיתוי מאוד יפה. אנצל את הבמה כדי לדבר על שני תחומים מרתקים בעיניי. הראשון – תחום התיירות, השני – תחום התרבות. ארצה להודות לשרת התרבות מירי רגב ולמשרד התיירות על האירוח הנפלא ועל קבלת הפנים החמה.
אני מודע לכך שבאתי לישראל בזמן מורכב ומסובך. יחד עם זאת, אני חושבת שהתרבות הופכת את המצב למורכב הרבה פחות. התרבות אף פעם לא מסובכת. בעיניי, היא יכולה לנצח הכול. כששאלתי את מפיקי המופע האם נכתב איזושהי ביקורת נוקבת על הביקור שלי בארץ, התשובה הייתה לא, משום שזהו כוחה של התרבות. אני חושב שזה תקף לגבי כל מקום בעולם".
לא הרגשת פחד להיות תייר בימים אלו? להסתובב ברחובותיה של ירושלים ובעיר העתיקה?
"לגמרי לא. אני סמוך ובטוח שאם היה פחד ולו הכי קטן, האנשים שסביבי לא היו מאפשרים לי לטייל. חוץ מזה, אשתי מריה הגיעה איתי לביקור הזה. אם היה קיים בי פחד, לא הייתי מסבך את הדבר הכי יקר לי. הרשי לי להגיד לך שאני משוכנע לגמרי, בתור זר הרואה את הדברים מבחוץ, שהבעיות כאן יפתרו בחוכמה, בין שני עמים נבונים והגיוניים. אני סבור שהפתרון נמצא בידי האנשים הצעירים יותר. ראיתי גם צעירים ישראלים וגם צעירים פלסטיניים קוראים לשלום. אני מכיר פלסטינים וישראלים שהם חברים טובים שעובדים יחד. אני יודע שכולם מייחלים לשלום. אני חושב שזו הדעה הכי הוגנת שאדם זר המגיע מבחוץ וצופה מהצד יכול להביע".
זאת לא הפעם הראשונה שלך כאן.
לא, זאת הפעם השנייה. לצערי, רק הפעם השנייה. הייתי כאן בשנת 2000 ועכשיו, כשאני חווה מחדש את כל האהבה שמעניקה לי מדינת ישראל ותושביה, אני מתחרט על כך שזאת לא תהיה הפעם השלושים שלי כאן ואני מבטיח שהפעם הבאה לא תהיה בעוד 15 שנה".
מה ההבדל בין הביקור הזה לבין הביקור הקודם?
הכול. הכול שונה לגמרי. כשבאתי לפני 15 שנה, נדמה היה שישראל כולה נמצאת בבנייה. היו הרבה פחות אנשים. היום אני רואה המון אנשים ברחובות והכול בנוי ויפה. אז הייתי מוקף בהמון מאבטחים, בעדת מעריצים, לא יכולתי לטייל ולחוות באמת את התרבות כפי שרציתי. הפעם זה היה שונה, באתי עם אשתי והחוויה היא אחרת. לחוות את כל הדבר הזה יחד עם האישה של חייך, לנסוע יחד ולחלוק איתה את כל התחושות שלך, זה לא פחות מקסום".
איך אתה מסביר את הקשר החזק שקיים בין ישראל לבין ארגנטינה ובכלל, את האהבה של הישראלים לתרבות הלטינית בכלל ולז'אנר הטלנובלות בפרט?
התשובה הפשוטה היא יאיר דורי. תני לי לספר לך סיפור. לא מדובר באדון שהביא טלנובלה לכאן מתוך אינטרס מסחרי או כספי. יאיר הביא את הטלנובלות לישראל מתוך אידיאל. האדם הזה ישב בשבי המצרי, איבד את ידו ועם ידו השנייה יצר כאן משהו מדהים. כשיאיר הביא את הטלנובלות, אנשים התחילו לדבר ספרדית.
כשהגעתי לישראל, תכננתי לעשות הופעה באנגלית ולדבר באנגלית. מיד עם תחילת השיר הראשון כולם צעקו לי מהקהל "פקונדו, דבר בספרדית, כולם מבינים אותך". זה דבר מדהים בעיניי שבמדינה כל כך רחוקה מהבית שלי, כולם מבינים ספרדית. אולי אני הייתי אחד הפרצופים שבזכותם אנשים למדו את השפה אבל מי שעשה את כל זה, זה אך ורק יאיר. אני עדיין לא יכול להאמין לזה. אני חושב שזה מה שמאחד בינינו".
הקהל בישראל מכיר וזוכר אותך בעיקר ככוכב טלנובלות. אתה עדיין משחק?
"כן ואמשיך כל החיים אם אלוהים יתן לי את האפשרות. יום אחד אולי אהפוך להיות האבא או הדוד של הכוכב הראשי. אני בטוח שכשיגיע הרגע, אתאהב גם בתפקידים המשניים יותר כמו שלמשל עושה עכשיו חברי הטוב גבריאל קוראדו מתוך הנאה וכיף".
מה אתה יכול לספר על הקשר שלך עם החברות לעבודה, נטליה אוריירו למשל?
"חברות לכל החיים. החברות של הטלוויזיה היא קצת משוגעת כי אני לא מתראה עם חבריי כמו שהייתי רוצה אבל אנחנו מדברים המון בטלפון, מתעניינים אחד בחייו של השני, מתקשרים המון ברשתות החברתיות ואוהבים מאוד מאוד אחד את השנייה".
מאיפה הגיעה פתאום ההחלטה לשנות כיוון, להקים להקה ולצאת לנגן?
"התחלתי להתעניין בנגינה מגיל 13. שרתי כל החיים אבל קשה מאוד לשרוד במקצוע הזה אז השארתי את זה בצד. אני מודה על ההזדמנות שניתנה לי לעשות את זה עכשיו. מי שגרמה לזה לקרות הייתה אשתי מריה ששאלה אותי יום אחד 'פקונדו, חסר לך משהו בחיים?'. בהתחלה אמרתי לה שלא, יש לי אישה שאני אוהב, ילדים, מקצוע שממלא אותי. ואז חשבתי שוב ואמרתי – 'לנגן'. אשתי לא נתנה לי יותר מדי זמן לחשוב ודאגה לעשות הכול כדי לעזור לי להגשים את החלום שעזבתי מאחור לאחר שנים רבות. התחלנו להופיע, האולמות התמלאו, הביקורות היו מעולות והקסם קרה.
באמצע ההופעה, כשירדתי לקהל כדי להרגיש אותו, אנשים ביקשו ממני לשיר בספרדית. בקרוב אתחיל לעבוד על דיסק חדש עם שירים בספרדית והבטחתי לקהל שלי שאחזור לכאן שוב כדי לספק את מבוקשו. אני מתכוון לעמוד בהבטחה".
לקראת סיום, פקונדו מתחיל לסכם. "לפני 15 שנה באתי לכאן והכול היה נראה לי כמו חלום. חשבתי שדבר יותר טוב וגדול מזה לא אוכל לקבל. כשבאתי עכשיו, המאבטחים שהיו איתי אז פגשו אותי היום כחברים. הבנות שפעם קפצו וצרחו הן נשים בוגרות היום, אני יכול לדבר איתן, להצטלם, להתבדח איתן כמו חבר. כיף לי שהיום כולנו קצת יותר מבוגרים ויכולים לשמר את הקשר המיוחד אך ממקום אחר. אני חוזר לארגנטינה מאושר מהחיבוק הגדול שקיבלתי מכולכם. מודה לכל האנשים שהגיעו לראות אותי, שהקדישו לי מזמנים, שכיבדו אותי ושלא נתנו למצב הקשה בארץ להשפיע עליהם. אני מאחל לכולכם שתדעו ימים יפים וטובים יותר".