עושים כיף בארכיון

השנה היתה 2005, ואני הייתי חכם יותר. החוכמה הזאת באה לידי ביטוי בעבודה שהצלחתי לזכור את כל מספרי הטלפון שלהם נזקקתי. לא מעט, יש לציין. החלטתי שאני לא מוכן להכנע לספר הטלפונים של הנייד שלי. זה היה עניין אידאולוגי.

בשנת 2006 כבר הייתי טיפש יותר. אולי להפך, תלוי את מי שואלים. נכנעתי.

הזיכרון האנושי הוא דבר מופלא. חוקרים מאמינים שרובנו זוכרים כמעט כל דבר שאנו נתקלים בו – המידע מאופסן, מקודד ברמה כימית כזו או אחרת במוח. הבעיה היא בשליפה – כמו קבצים שקיימים על הדיסק, אבל לא מופיעים במערכת ההפעלה. אם רק היה לנו את המפתח הסודי שמאפשר לנו לאחסן ולשלוף נכון, הזיכרון שלנו יכול היה להיות בלתי מוגבל.

אז אפשר לסמוך על הזיכרון? תלוי את מי שואלים. נגיד, על הזיכרון שלי אי אפשר, אבל אולי על הזיכרון של ספיר מלכא, חתן חידון התנ"ך של השנה, אפשר לסמוך. הרי חלק ניכר מהטקסטים שלומדים היום בישיבות בחורים שממיתים עצמם באוהלה של תורה, נלמד בעל פה דור אחרי דור, נמסר בדיוק, ונזכר בדיוק, לא? רגע, מה זה בדיוק "נזכר"?

כמה אבות היו לשבט הניב?

בתחילת המאה העשרים, כאשר הגיעו הבריטים לניגריה, הם שמו לב למשמעות יוצאת הדופן שמייחס שבט הניב לגניאולוגיות והמסורות המשפחתיות של השבטים, במיוחד בענייני חוק ומשפט. הגניאולוגיות דיברו על כחמישה אבות מייסדים, של חמשת החמולות הגדולות בשבט. הבריטים, בהיותם מסודרים, החליטו לתעד את גיניאולוגיות האלו בכתב, על מנת להנציח את הסיפור למקרה של מחלוקות עתידיות. במהלך כארבעים שנה, התאחדו שתיים מחמשת החמולות. לפתע, זכרונם המדוייק של בני השבט וזקניו דיבר על כך שמאז ומעולם היו בשבט הניב ארבעה אבות מייסדים והם ייסדו ארבע חמולות. הבריטים, המומים, ניסו להתווכח ולהראות את התיעוד הכתוב, אך בני השבט לעגו להם. אתם יכולים להראות את כל המסמכים שאתם רוצים, אבל אנחנו זוכרים – אלה הסיפורים שהועברו מסבא שלי, ומסבא שלו, וכן הלאה.

הניגרים הפגינו יכולת מרשימה לעשות תיקונים רטרוקאטיבים בזיכרון שלהם, כחלק מהתופעה האנושית שנקראת "זיכרון טלסקופי" – אנחנו נוטים לזכור בברור דברים שקרו בעבר הקרוב (חודש, שנה, דור) ולזכור דברים שקרו בעבר הממש רחוק (יציאת מצרים, עקדת יצחק), אבל כל מה שבאמצע הופך להיות מעין מישמש. החברה בשבט הניב היתה חברה שבעל-פה, ולכן הם ביססו את ההיסטוריה שלהם על זיכרון. הם היו בטוחים שזכרו נכון, אבל מסתבר שהזיכרון הוא דבר גמיש. מבחינתם, כל הסיפור עבד יופי עד שהם התנגשו בתודעה ההיסטורית של הבריטים, שהיתה מבוססת כתב.

למי יש כוח לבנות ארכיון?

אנשים שומרים ספרי זכרונות, מכתבים ישנים, אפילו חשבונות ישנים. אצל חלק מהאנשים זה ממלא תפקיד פרקטי – הפחד שמא אם לא תהיה בידם החשבונית על הארנונה מלפני שש שנים יעקלו להם את הבית יום אחד. אצל חלק מהאנשים זה עניין של נוסטלגיה. חלק מהאנשים עושים גיבוי לזיכרון שלם. גם ארגונים עושים את זה. לא מדובר רק על הנהלת החשבונות, אלא על אותו יצר היסטורי, שהוליד את הארכיון. הארכיונים – של המדינה, של מוסדות מחקר, של גופי בטחון – קיימים בעיקר כי יום אחד מישהו ירצה לנבור בהם. אנשים פרטיים אולי שומרים מסמכים באיזה קלסר, אבל לעיתים נדירים קוראים לזה "ארכיון", אלא אם כן ברור להם (או לאמא הפולניה שלהם), שיום יבוא והם כל כך יעניינו היסטוריונים וביוגרפים, שחבל שלא לשמור להם כמה מסמכים.

הרעיון של להשאיר משהו אחריך, שיזכרו אותך, הוא עתיק כמעט כתרבות האנושית עצמה. השימוש הראשון בכתיבה היה לניהול רשימות וניהול חשבונות, אבל השימוש השני שלו היה לכתוב את דברי הימים של השלטון, למען הדורות הבאים.

גוגל הכניסה דברים רבים לחיינו, חיי האזרחים הפשוטים, שהיו עד לא מזמן נחלתם של מעצמות ומלכים. היכולת לראות כל נקודה על כדור הארץ בצילומי לווין היתה שמורה עד לפני שני עשורים לגופי ביון. היכולת לא להופיע בצילומים הנ”ל, שמורה עדיין לגופי ביון חזקים. היכולת לנוע אחורה בזמן היתה שמורה לגופי ביון ממש ממש חזקים. את כל אלה הביאה גוגל לכל זב חוטם בן 12.

ג’ימייל נמצא בסביבה רק חמש שנים, וחמש השנים האלו הן השנים המתועדות ביותר בהיסטוריה האנושית. ההבטחה של ג'ימייל – יש לך כל כך הרבה מקום איחסון, אתה לא צריך למחוק שום דבר; חוץ מזה, מנוע החיפוש של גוגל נבנה לתוך תיבת הדואר שלך, כך שאת הכל אתה יכול למצוא – הפכה את האימייל לכלי תיעוד עצמי בעל כוח פנומנלי. לגופים גדולים יש ארכיונים, אבל אני לא חושב שלאנשים פרטיים הייתה אי פעם את היכולת לחיות עם כזאת נוכחות של ההיסטוריה האישית שלהם. ג'ימייל הפך לתל החיים שלנו. תל במובן הארכיאולוגי, שכבות שנבנו לאורך השנים. אתה יכול לשוטט מתי שאתה רוצה ולפגוש גרסאות עבר של עצמך: בשכבה אחת אתה מוצא מאמרים סרוקים מהאוניברסיטה ובקשות נואשות לסיכומי שיעור לקראת מבחן. בתקופה אחרת – התכתבויות מיואשות של קשר גוסס.

למה שכולם ידעו לקרוא?

לא כל דבר שנכתב הופך אוטומטית למועמד להיות פריט ארכיוני. עיתונים, עלונים, מודעות, פתקים – לאו דווקא משהו שישאר לדורות. כשאני כותב את הכתבה הזאת, אני לא יודע אם היא תשאר כעדות לדורות, או תמחק מהזיכרון האנושי עוד שנתיים. עד לפני כמה מאות שנים, כשאנשים באו לכתוב, הם ידעו מראש למה הם מכוונים. כתיבה ארעית בוצעה על לוחות שעווה, וכתיבה שאמורה היתה להשאר לזמן רב – על נייר או קלף.

חלק גדול מהכתיבה בימי הביניים התבצע במנזרים. הנזירים כמעט תמיד כתבו "בשביל הנצח" – תפקידם היה להישאר על כדור הארץ עד שובו של ישוע, מלחמת גוג ומגוג וקץ ההיסטוריה. היה ברור להם שכשהבחור המזוקן יגיע בטוח יהיה לו נורא מעניין לקרוא את כל מה שקרה בכל מנזר נידח באלף השנים האחרונות. אם היית מספר לנזירים בימי ביניים שבאיזו נקודה רחוקה בהיסטוריה, כולם ידעו קרוא וכתוב, הם לא היו מבינים בשביל מה זה היה טוב – הרי להמוני האדם מן הסתם אין שום דבר חשוב באמת שראוי להעלות על הכתב. נזירים הרגישו שהם חברים במעין אגודה סודית שנלחמת על שלומו הרוחני של העולם, ולכן הדברים שהם כותבים מאוד מאוד חשובים. הדברים שיש לאיכרים לכתוב? אל תצחיקו אותם.

מאחר וכל כך מעט אנשים כתבו, מה שהועלה על הכתב נחשב כסמכותי מאוד. הפיתוי לשכתב את ההיסטוריה היה עצום, ואכן, במהרה גם הנזירים לא עמדו בו. בשנת 1,012 נתגלה לפתע פתאום במנזר אלבן הקדוש, חור קפוא וקטן, אוסף של כתובים. המסמכים היו כתובים בבריטית עתיקה, שפה שאף אחד לא ידע לקרוא מלבד נזיר זקן, שב-מ-ק-ר-ה היה בקיא בה. רוב המסמכים היו לא מעניינים (פולחנים לאלים לא נוצריים בעליל), אך הפלא ופלא – אחד המסמכים כלל תיאור היסטורי של סיפורו של הקדוש אלבן עצמו. תיאור שבו הוא יוצא גב-גבר. למרבה הפתעה, ישר אחרי התרגום של המסמך המפרגן מהשפה שאף אחד לא מדבר, המסמך המקורי התפורר לאבק, וכולם נשארו עם הגרסה המתורגמת, שנתפסה כהיסטורית מכובדת ואמיתית. מתנת קונסטנטינוס, איגרת ש"נמצאה" במאה השמינית ושבה מעניק במתנה הקיסר קונסטנטינוס לאפיפיור הראשון שליטה על בערך כל השטחים של האימפריה הרומית, היא עוד דוגמה, אחת מני רבות. מסתבר שלא רק באפריקה, אלא גם בתרבויות שנשענות על מסמכים אפשר לשנות את ההיסטוריה רטרואקטיבית.

הבעיה עם גוגל כמונופול היא לא חדירה לפרטיות. אתם לא מעניינים אף אחד, הפורנו שאתם רואים לא מעניין אף אחד. הבעיה עם גוגל היא שאנחנו מתקרבים אט אט למצב שבו אם אתה לא שם, אתה לא קיים. אם גוגל תהיה מספיק חזקה, זה יהיה כמו לחזור לימי הביניים – מצב שבו מישהו אחד שולט על העבר. השאלה היא זו: אם נציגי אלוהים עלי אדמות נכשלו כשעמדו מול הפיתוי, האם אנחנו רוצים לנסות חברה מסחרית, אפילו כזו שחקקה על דגלה את "Do no evil".