הארכיאולוגיה של העתיד

לפני כמה ימים הפתיע אותי חבר במסיבה, והעניק לי במתנה גליון של מגזין קטן, שיצא בתפוצה מאוד מאוד מוגבלת, אי שם באמצע שנות התשעים, שבו פרסמתי את אחת הכתבות הראשונות שלי. המעמד כולו היה מאוד נוסטלגי ומרגש, ואחת המחשבות שקפצה לראשי היתה "וואו, הייתי רוצה להראות את זה לנכדים שלי..."

איך אני מוודא שהגיליון הזה ישרוד עד שהנכדים שלי ילמדו לקרוא? האינסטינקט הפולני יהיה, בוודאי, לניילן את זה ולשמור את זה באיזה בוידעם. אבל ניירות בבוידעם נוטים להשכח, או לקבל רטיבות, הבתים שבהם הבוידעם נמצא נוטים להמכר, להשרף, להתמוטט. כמה ניירות בני 2,000 שנה אתם מכירים? יש, אבל מעט.

אפילו אם הניירות נשמרים, לפעמים המשמעות שלהם הולכת לאיבוד. לאחר מותו של באך, מי שנחשב היום אולי למלחין הגדול ביותר בתקופתו, המוזיקה שלו די... נשכחה. היא נחשבה טכנית ומיושנת, יצאה מהאופנה. היא חזרה אלינו בעיקר בזכותו של פליקס מנדלסון, המלחין בן המאה ה-19, שלפי האגדה קנה דג, גילה שהוא עטוף בתווים של באך, ונפל על הרצפה מרוב שהתרשם.

פורמטים משתנים, וזה בסדר. כשהם משתנים, חלק מהמדיה הפופולארית – ספרים, מחזות, סרטים, מוזיקה – משתמרים, רק בפורמט אחר. אבל מה קורה אם המידע שלי – תמונות ילדות, כתבה ישנה, קלטת אוסף – לא מספיק חשוב כדי להיות מומר? אם באך, שנחשב למלחין די מוצלח בתקופת חייו, יכול להשכח כל כך מהר, מה זה אומר על הסיכוי של המידע שלי לשרוד?

"פתקי נייר הולכים לאיבוד, אבל מיילים בג'ימייל שלי נשארים לנצח!" – ככה אני נוהג להגיד לאנשים שכותבים לי דברים על פתקי נייר. אני לא מאמין בלמחוק מיילים. מעולם לא האמנתי. אני גם לא מאמין בלמיין אותם. ולכן שמחתי לראות, ב-2004, שגוגל חשבו כמוני, ופתחו שירות מייל "בלתי מוגבל", שמלווה בסיסמה "Search, don’t sort". אבל הבה נסתכל שניה על המילה הזאת, "נצח". מבחינת הדור שלנו, נצח זה הזמן שצריך לחכות לאוטובוס ביום חם במיוחד. נצח נצחים זה כמה שנים, אולי עשרות שנים. האם אני יכול לסמוך על שירות דואר אלקטרוני שנמצא בסביבה רק חמש שנים כשזה מגיע לתחום הנצח?

לכתוב דברים זה קל, השאלה היא – כמה קל לקרוא אותם?

בספרו זוכה פרס הפוליצר, Godel, Escher, Bach, רוקח דאגלס הופשטטר תרחיש מעניין: נניח ששיגרנו לחלל תקליט. התקליט שט לו בנחת, עוזב את מערכת השמש שלנו, ומטייל לו בין הרים, גבעות וגלקסיות. על התקליט יש, כאמור, יצירה מוזיקלית – של באך, נגיד. היא כתובה על התקליט.

עכשיו נניח שחייזר שבדיוק ירד לקנות סיגריות היה נתקל בתקליט המרחף לו בחלל. מה היה קורה? קודם כל, החייזר צריך לנחש שיש לו ביד משהו שמכיל מידע – שזה לא סתם זבל ששט בחלל. עכשיו החייזר צריך למצוא דרך לחלץ את המידע מהתקליט. המוזיקה שעל התקליט מקודדת – גלי הקול תורגמו לחריצים קטנים על פני הוויניל. החייזר לא רק צריך להבין שהתקליט הוא חפץ לא-טבעי, אלא גם צריך להבין שמקודד בו מידע, ושהחריצים הקטנים הללו הם הצורה שבה המידע מקודד. גם אם החייזר הצליח את כל אלה, הוא עדיין לא יודע איך לפענח את הקידוד – להשתמש במחט רועדת ומוגברת – דברים שאפילו רובנו, שגדלו על תקליטורים, לא יודעים לעשות.

למרות השמועות, ארכיאולוגים אינם חייזרים. אבל הם כן נתקלים בבעיות דומות לאלה של החייזר המתואר. כשארכיאולוג מגיע לשטח חדש, עצם הזיהוי של ערימת אבנים כמבנה שנבנה על ידי בני אנוש, ולא סתם ערימת אבנים, היא אתגר. אחרי זה צריך לפענח מה האבנים האלה עשו. קרו פעמים רבות שארכיאולוגים לא הבינו שהמבנה שהם חשבו שהוא בית, או אורווה, בעצם מקודד בתוכו מידע – נגיד, הוא גם לוח שנה. גם ברגע שחושדים שמשהו מקודד מידע, זה עדיין לא אומר שאנחנו יודעים איך לקרוא אותו.

אז איך בכל זאת אני משמר את המידע שלי לנצח נצחים?

כל הדיון הזה נשמע לנו מפגר – הרי כולם יודעים לקרוא, אם לא עברית אז אנגלית. אני בטוח שטיעונים דומים נשמעו במצרים העתיקה או בתרבות המינואית. גם הם כתבו המון, וגם היו בטוחים שכולם יוכלו לקרוא אותם. אבל את כתב החרטומים פיענחו לפני מאה שנה, אחרי כמה אלפי שנים שבהן אף אחד לא יכל לקרוא אותו. את הכתב של המינואים, ליניאר A, עדיין לא פיענחו. שפות נשכחות, מתות, לפעמים בצורה בלתי הפיכה.

יותר מזה – תרבויות, עד כמה שזה נשמע מוזר, שוכחות לכתוב ולקרוא. זה קורה בכל מיני תקופות אופל, כשתרבויות מתמוטטות. בהיסטוריה היוונית, למשל, יש תקופה של כ-400 שנה, בין 1,200 ל-800 לפנה"ס, שנה שבה היוונים פשוט שכחו איך לכתוב. אף אחד לא יודע מה קרה באותה תקופה, אבל יש עדויות שהרבה ערים נשרפו באותה תקופה. בימי הביניים, כשהאימפריה הרומית התמוטטה, אוכלוסיות הערים והכפרים שכחו את המילה הכתובה. נשארו רק מנזרים מבודדים, שבהם השתמרו כמה ספרים וכמה אנשים בגלימות שהעתיקו אותם שוב ושוב. (אחת הסיבות שהטקסטים שרדו בדיוק כל כך גדול, הוא שרוב הנזירים לא הבינו את מה הם מעתיקים, ‫ולכן לא התפתו לעשות "תיקונים").

עניינים של פרספקטיבה

אנחנו צריכים להתחיל להרחיב קצת את המושג שלנו על "העתיד" ו"נצח נצחים". בדיוק כפי שאנחנו ממשיגים מושגים כמו "גדול" או "קטן" ביחס לגובה שלנו (1.5-2 מטר), כך גם אנחנו מדמיינים את ה"עתיד" על פי תוחלת החיים שלנו (כ-70-90 שנה). אבל בדיוק כמו שיש כוכבים שגורמים לשמש שלנו להראות מיניאטורית, כך גם החשיבה שלנו על העתיד מוגבלת על ידי הדימיון והזיכרון שלנו. אם נסקור את המדע הבדיוני כמאמץ הכי מתקדם על בתחום חשיבה על העתיד, נראה שגבולות הדמיון האנושי הם בדרך כלל כמה מאות שנים, אולי אלף.

הנה תרגיל קל כדי לקבל פרספקטיבה. באיזו שנה אנו נמצאים? 2009. נכון. והשנה העברית? תשס"ט. המתחכמים מבינכם כבר ידעו להגיד שהשנה היא התשס"ט – 5769 לבריאת העולם, לא סתם 769. יפה. ומה אם אגיד שהשנה הלועזית היא 02009? במבט ראשון זה נראה מוזר, אבל לאפס הזה יש משמעות. הוא מגדיל לנו את טווח החשיבה. מה צריך לעשות עם רוצים שהמידע שלנו ישרוד לא עד הנכדים שלנו, אלא עד שלא יהיה שם אפס?

את השאלה הזאת שואלים את עצמם האנשים במוסד ההווה הארוך. המוסד מנסה לקדם חשיבה לטווח ארוך באמת. אחד הפרוייקטים הראשונים שלו, שהתחיל בשנת 01997, הוא בניה של שעון שיחזיק מעמד עשרת אלפים שנה. האתגר ההנדסי והחברתי עצום. אבטיפוס כבר פותח, אבל מדובר רק בצעדים הראשונים. זה בסדר, יש להם זמן, לחברה האלה.

המדריך השימושי לשימור מידע

אז מה עושים אם רוצים לוודא שגם המידע שלכם ישרוד המון זמן? קשה מאוד לתת המלצות ודאיות, יש מעט מאוד שרידים של תרבות אנושית בני עשרת אלפים שנה, אבל עדיין – הנה רשימת המלצות:

מדיום. אם אנחנו רוצים שהמידע שלנו ישרוד לנצח, חשוב שהוא יכתב על משהו עמיד. המצרים, למשל, כתבו את רוב המידע שלהם על פפירוסים, ולכן רוב המידע שלהם לא שרד. השומרים, לעומת זאת, כתבו על חרסים, ולכן יש לנו יותר מידע על תרבות שומר משהיינו רוצים, כי השומרים היו משמעותית פחות מעניינים. "טוב, אנחנו יותר חכמים, נכון"? ובכן, תסתכלו מסביבכם. חצי מהמידע שלכם נמצא על נייר – לא מדיום עמיד במיוחד. החצי השני שמור על מדיה מגנטית או אופטית. כמה זמן מחזיק הארד דיסק? עשר שנים? לא כך נגיע לנצח, חברים.

קידוד. שפה היא סוג של קוד. אוסף של מסמנים קבועים שמצביעים על מסומנים במציאות. המילה "כלב" מסמנת את החיה שעושה "הב הב". באנגלית זה Dog. מעבר לזה, לשפה יש קידוד גרפי – אותיות. כל זה טוב ויפה, כל עוד יודעים את השפה. מי שלא יודע את השפה ולא יודע את הסימנים שלה – אבוד לו. מעבר לזה – הצורה שבה המידע שמור, נגיד, על מחשבים, גם הוא צורה של קידוד – אף אחד לא מבטיח לכם שידעו לקרוא את זה בעתיד. מה עושים?

1. Keep it Simple: ככל שרמת הקידוד של המידע שלכם תהיה פשוטה יותר, כך גדל הסיכוי שאנשי העתיד יוכלו לפענח את המסר. Ascii פשוט יותר מיוניקוד, אבל טקסט מודפס פשוט אפילו יותר. ולכן:

2. תמונות – בהנחה שבעתיד יראו כמו שאנחנו רואים, אז תמונות דורשות הרבה פחות קידוד. אם אתם מתכננים להשאיר מסרים שישרדו לנצח, תחשבו על לאייר אותם כמו ספר ילדים.

3. רוזטה – את כתב החרטומים פיענחו כי מצאו את אבן הרוזטה – אבן שבה אותו טקסט הופיע במצרית עתיקה וביוונית עתיקה. אם תדאג לספק מפתחות כאלה לארכיאולוגים של העתיד, הסיכוי לפיענוח הטקסטים שלך גדל.

4. הרבה – אם יש מספיק טקסט, יש סיכוי שיצליחו לפענח את השפה, או אפילו "לשחזר" אותה, בצורה מלאכותית. אחת הסיבות שעדיין לא הצליחו לפענח את הליניאר A, היא כי לא שרדו מספיק טקסטים. למרבה מזלכם, יש היום המון, אבל המון טקסטים בעולם – נקודה לטובתכם.

מנגנון. במאה ה-18, כמה בריטים אנאליים נכנסו קצת לסרטים שהעותק שלהם של התנ"ך הוא לא "המקורי". ולכן יצאו במסע ארוך כדי למצוא את העותק הכי "מקורי" ו"ללא השפעות" של התנ"ך שהם יכלו לחשוב עליו – התנ"ך של יהודי סין. יהודי סין היו מנותקים מיהודי אירופה, כך הניחו האנגלים, ולכן התנ"ך שלהם נקי ממסורות והשפעות. יהודי סין גם הם שמרו על המסורת החשובה של היהודים: להעתיק שוב ושוב את התורה, ולקרוא אותה כל שבוע. האנגלים נדהמו לגלות שהעותק של התנ"ך הסיני היה זהה לחלוטין לזה של התנ"ך של יהודי אירופה. למרות שנכתב על מדיום מתכלה (נייר או קלף), ולמרות שהוא מקודד בשפה שרוב הזמן הזה היתה מתה (עברית), התנ"ך, ומסורות יהודיות אחרות שרדו בזכות מנגנון המסירה והשכפול, שמהווה חלק מה-DNA של התרבות היהודית.

בדיוק באותה צורה שרדו טקסטים של אריסטו ואפלטון – נזירים נוצרים העתיקו אותם, שוב ושוב. אחת הדרכים הטובות ביותר לשמר את המידע שלך, היא לבנות סביבו מנגנון שימור, וההיסטוריה מוכיחה שמנגנוני השימור האפקטיביים (הכנסיה הקתולית, למשל), בדרך כלל מונעים במוטיבציה דתית. ולכן, אם ברצונך לשמר את המידע שלך לנצח, המלצתי החמה היא לייסד דת. לדתות יש סיכוי יותר טוב מלרוב הדברים לשרוד עשרת אלפים שנה.