מדרמה לדהרמה: פייסבוק והסבל עלי אדמות

יש מיליון סיבות טובות למה לא להיות בפייסבוק. אחת מהן היא האינסטיקנט האנטי-המוני שגורם לנו לחשוב שבגלל שאנחנו עושים הפוך מכולם אז אנחנו מיוחדים ובעלי דיעה משלנו. נקרא לסיבה הזאת "לא קראתי את הארי פוטר כי כולם קראו".

יש סיבה נוספת, שיותר ויותר אנשים מתחילים להבין: זה לא טוב לשום דבר, הפייסבוק הזה. יש לי כבר אימייל, יש לי כבר מסנג'ר, וגם ככה אני לא מחזיר אימיילים לכל מי שאני רוצה, אז גם לקרוא על כל גרעפס שלהם? לא תודה.

יש סיבה נוספת, שנקרא לה "אני לא רוצה לדעת איזה אביזרי מין האקסית קנתה עם החבר החדש שלה", או בשמה הקצר יותר, "דרמה".

אבל הסיבה האמיתית שבגללה אין לי פייסבוק היא שונה. אין לי פייסבוק, כי פייסבוק הוא המקור לכל הסבל, במובן הבודהיסטי הטהור של המילה. לסיבה הזאת אפשר לקרוא, בקיצור "דהרמה".

לבודהה אין פרופיל

לפני 2,500 שנה החליט נסיך הודי מפונק בשם סידהרתה גאוטמה לצאת לטיול אחרי צבא שלו בהודו. כמו כל מוצ'ילר מתחיל הוא חטף הלם מהסחלה ההודי, פגש כמה באבאות, ולהבדיל מרוב המוצ'ילרים גם זכה להארה. גאוטמה, או כפי שהוא יכונה בעתיד, הבודהה, ישב מתחת לעץ, עשה מדיטציה שישה ימים ושישה לילות, ובסופו של דבר עלה משמעות החיים. משמעות החיים הזאת ניתנת לתימצות בארבע אמיתות נאצלות:
1. האמת בדבר הסבל (דוקהה): סבל קיים, והוא אוניברסלי.
2. האמת בדבר מקורו של הסבל: קיימת סיבה לסבל והיא השתוקקות.
3. האמת בדבר סילוקו של הסבל: ישנה אפשרות להשתחרר מההשתוקקות וכך להשתחרר מסבל.
4. האמת בדבר הדרך לשחרור מסבל: יש דרך המובילה לסיומו של הסבל, זוהי הדרך הקרויה "הדרך הנאצלת בת שמונת העקרונות".
ארבע האמיתות הללו הן הבסיס לתפיסת העולם הבודהיסטית, או כפי שהיא מכונה על ידי חבריה – דהרמה.

לפייסבוק אין דהרמה

מכירים את הקטע הזה שאתם נכנסים לפרופיל של חברה כוסית במיוחד בפייסבוק, וכתוב שיש לה 300 תמונות אבל כשאתם נכנסים אתם רואים רק 5, ובכולם היא מחבקת צב ולבושה בפליס, ואתם מתבעסים נורא? עכשיו, בוא נודה באמת. מה שאפשר לעשות בפייסבוק שבאמת אי אפשר לעשות במקום אחר, זה להסתכל על בחורות כוסיות שאתם מכירים. ברור לי לחלוטין שיהיו כאלה מבניכם שיכחישו. בסדר. מה שגברים עושים בפייסבוק זה להסתכל על כוסיות. אין לי מושג מה נשים עושות בפייסבוק.

כאן, חברים, אנחנו חוזרים לשורש הסבל: ההשתוקקות. הבודהיזם מדבר על להמצא בהווה, וכיצד חוסר ההמצאות בהווה מהווה את מקור הסבל. אנחנו דשים בעבר במקום לחיות בהווה, וגרוע מכך, אנחנו משתוקקים לעתיד שלא נמצא כאן במקום להיות בהווה. כשאנחנו מסתכלים בכוסיות בפייסבוק, כשאנחנו גולשים "בטעות" לפרופיל של החברה לשעבר שלנו, כדי לראות אם היא עדיין יוצאת עם הסמרטוט עלוב הנפש ההוא, אנחנו נמצאים במצב תמידי של השתוקקות, של רצייה, השתוקקות שהצד השני שלה הוא תסכול – חוסר שביעות רצון ממצבי הנוכחי. או, כפי שניסחו זאת חכמי הזן ברחוב סומסום: אני רוצה להיום שם!

ככה, חברים, נולד הסבל לפי הבודהה. מהרצון התמידי להיות שם. וכשאנחנו בוהים בכוסיות בפייסבוק, וכאמור – זה מה שאנחנו עושים, התסכול על היותנו כאן ולא שם, גורם לנו לסבל, גורם להנו להיות לא מרוצים ממצבנו, גם אם הוא דווקא סבבה.

רגע, מה עם הפורנו? גם הוא גורם לסבל?

כן, הפורנו גורם לסבל.אבל לאו דווקא לסבל של הצופה. תראו, ההבדל בין פורנו ופייסבוק נעוץ באשליית המציאות. פייסבוק הוא אמיתי. לבחורות שם יש שמות אמיתיים. אנחנו מכירים אותן ואת החברות שלהן, או לפחות מסוגלים לדמיין מציאות שבה נכיר אותן. פורנו הוא פנטזיה, פיקציה. אף אחד לא מרגיש מתוסכל מזה שהוא לא פגש כוכבנית פורנו. אבל הג'ינג'ית ההיא, חברה של הידידה שלך, פששש... איזה עיניים... היא רק במרחק נגיעה...
הנה לכם, חברים. במרחק קליק אחד של הדפדפן שלכם, אפשר למנוע סבל.