גבייה מתה?

"מרוב זימונים, נראה לי שבסוף אמצא את עצמי מפגין נגד סגירת המאגר הביומטרי של עובדי ערוץ 10, שהורעבו על ידי אמם ולכן פתחו חניון בירושלים. מה?!" (הטוויטר יואב פוירשטיין מסכם חודש של אקטיביזם-מקלדת).

אולד מדיה

הבלוגוספירה טיפלה בלהט בשופט משה דרורי, שבפסק דין ארוך ומתנשא זיכה אברך שדרס קופאית אתיופית וגם אסר את פרסום שמו, כדי לא לפגוע בסיכויו להתמנות לדיין. רציתי להאמין שהבלוגוספירה היא זו שהניעה את התהליך שבסופו משך דרורי את מועמדותו לבית המשפט העליון, לאחר שאיבד את תמיכתו של השר גלעד ארדן, חבר הוועדה למינוי שופטים.

אלא שמהלך העניינים, אותו פרש חנוך מרמרי ב"העין השביעית", מראה שאת כדור השלג הזה גלגלה העיתונות המסורתית בעידודו של האקטיביסט עו"ד איל רוזובסקי, יו"ר עמותת טבקה. זה כתב ב"מעריב" על פסק הדין המקומם עם פרסומו, והציף את הנושא מחדש עם הגשת המועמדות לעליון. הבלוגרים הרימו את הסיפור אחרי שרותי סיני פרסמה אותו ב"כלכליסט", אבל ארדן שמע עליו בכלל בטור של נחום ברנע, לפי עדות הטוראי הבכיר של "ידיעות אחרונות".

ביקורת אזרחית על פסק דין שערורייתי היא מעשה דמוקרטי חשוב. אבל אומת האינטרנט הישראלית צריכה לשאוף גבוה יותר. למשל, לאתר בעצמה פסקי דין בעייתיים ולהעלותם לסדר היום, ולתת לעיתונים לעשות את הפולו-אפ. להוביל את התקשורת במקום להיות מובלת.

בגרות בביומטריה

את הקרבות נגד חוק הצנזורשת, שביקש לחייב סינון של אתרים לכל הגולשים הישראלים כברירת מחדל, ניהלה אומת האינטרנט בנימוס יחסי: פוסטים, באנרים (הסטיקרים של האינטרנט) ומעשי קונדס כמו הפצצת גוגל שגרמה למנוע החיפוש להציג את הערך "אוננות" בוויקיפדיה למי שחיפש "אמנון כהן", הח"כ שעמד מאחורי החוק.

החוק נפל לאחרונה, והקרב נגד החוק הביומטרי, שמטרתו הקמת מאגר ממשלתי עם נתונים ביומטריים על כל תושבי מדינת ישראל, כבר מתנהל בלי כפפות. דמות מטרה שנבחרה למאבק היא ח"כ מאיר שטרית ממפלגת קדימה, יו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה, בגלל הלהט הלא מוסבר שבו הוא מקדם את החוק, תוך התעלמות מדעות מנוגדות של מומחים (כולל המטה ללוחמה בטרור ו-14 מדענים בכירים), הצבעות יחיד שלו בוועדה ואף סילוק העיתונאי העצמאי ערן ורד, שהגיע לצלם את דיוני הוועדה עבור סרט תיעודי על החוק.

הבלוגר חנן כהן, שקיבל פעם טלפון מהעוזרת של ח"כ מתן וילנאי אחרי שקרא על שמו חוק נגד מסתננים ופליטים, קרא למוחים "להפעיל גם כלים קצת יותר 'נמוכים', כמו התקפה אישית" ו"לקרוא לחוק המאגר הביומטרי 'חוק שטרית'". הבלוגר רחביה ברמן ריכז בבלוג שלו לינקים לכל הטענות נגד שטרית. הבלוגר יובל דרור כתב פוסט שכותרתו "מאיר שטרית הוא סכנה לדמוקרטיה", ועודד גולשים לשלוח מכתבים בנוסח זה לחברי הכנסת. הבלוגר אפי פוקס פרסם בבלוג "חורים ברשת" פוסט תחת הכותרת "חשיפה: מדוע ח"כ שטרית כה להוט לקדם את המאגר הביומטרי?" הפוסט הוסר מהבלוג ללא הסבר, ברמן העלה אותו מחדש בבלוגו, והמידע כבר עשה את דרכו לעיתונות.

פעילים אינטרנטיים נגד החוק ארגנו דרך הרשת הפגנה של כמה עשרות מפגינים בשבת שלפני אחת ההצבעות הגורליות על החוק, בהשתתפות הח"כים ניצן הורוביץ (מרצ) ודב חנין (חד"ש), דיקן הפקולטה למדעי המחשב בטכניון פרופ' אלי ביהם, ואבנר פינצ'וק מהאגודה לזכויות האזרח. העיתונאי העצמאי ורד קנה ב-80 שקל את הכתובת של אתר ועדת וינוגרד, שהמדינה שכחה לחדש את רישומו. הוא העלה שם טקסט שקושר בין הפקרת נכסיה הדיגיטליים של המדינה לבין הפקרה עתידית של המאגר הביומטרי, שגם אותו, הסביר, "נוכל לקנות יום אחד תמורת 80 שקלים. כשזה יקרה, חיינו יהפכו לגיהנום".

ההאקר גיא מזרחי הקים אתר שמאפשר חיפוש במרשם התושבים, כדי להדגים את הכשל המתמשך של המדינה בשמירה על פרטיות האזרחים; קבוצה אנונימית הקימה אתר שבו העלתה מהמרשם פרטים אישיים על הח"כים שתמכו בחוק.

את הקרב הזה הובילה אומת האינטרנט, בעוד התקשורת הפקירה את הסיפור וקברה אותו במדורי הטכנולוגיה, אף שהוא נוגע לפרטיות ולבטיחות של כל תושבי המדינה, גם אלה שאין להם מחשב בבית. רק ברגע האחרון, כשהוא רוכב על גבה של המדיה החברתית, יצא "ידיעות אחרונות" בכותרת ראשית על מכתב המדענים נגד החוק, ובטח חשב לעצמו, כמו בבדיחה על העכבר שרץ לצד הפיל, "תראו כמה אבק אנחנו עושים".

שולמן ישלם

אם תתנו לתלמידי ישראל שיעורי בית לכתוב עבודה על לאונרדו דה וינצ'י, הם יכתבו אותה במשפטים מוויקיפדיה. אם, לפני כן, תחלקו להם בחינם את כל כרכי האנציקלופדיה בריטניקה, בפעם הבאה שהם יקבלו שיעורי בית לכתוב על דה וינצ'י, הם עדיין יחפשו בוויקיפדיה. החינמיות ונוחיות הקופיפייסט מנצחות את הסמכותיות המקצועית. מוזר לי שטייקון תקשורת מנוסה כמו רופרט מרדוק לא מבין את זה.

מרדוק הודיע באחרונה שהחל מהשנה הבאה, אתרי התוכן של אימפריית ניוז קורפ שלו, ובהם "הוול סטריט ג'ורנל", "הניו יורק פוסט" ו"פוקס ניוז", יגבו תשלום עבור תכניהם. "הניו יורק טיימס", "הגרדיאן" ו"פייננשל טיימס" הפריחו בלוני ניסוי באותו כיוון.

מהלך של סגירת תכנים מאחורי חומות של תשלום יוביל לשני דברים: האחד, פיראטיות של תכני החדשות של כלי התקשורת שיסגרו את דלתותיהם בפני הגולשים, שהמלחמה בה תהיה מעיקה ונואשת ומעוררת מדנים, כפי שהיו המלחמות נגד פיראטיות המוזיקה והסרטים, וכפי שאפשר ללמוד מהכעס שמעוררת עליה סוכנות הידיעות AP, שרוצה לגבות תשלום גם על לינקים לכתובת שלה (!); השני, עלייה בפופולריות, וכתוצאה מכך בחשיבות ובהשפעה, של כלי התקשורת שימשיכו לספק תכנים בחינם ברשת.

אלה לא בהכרח יהיו כלי התקשורת היותר מוצלחים שבנמצא, כעיתונים החשובים שציינו למעלה שיעברו לצד של הגובים. אומת האינטרנט, שנולדה והתבגרה לתוך עולם החינם, לא תסכים להיות חברה במועדון שמוכן לקבל אותה רק תמורת תשלום, ועל כך היא תשלם את המחיר.

ואולי אני טועה ומרדוק צודק. כי ניוז קורפ היא מפלצת תוכן ענקית, ומעבר של מפלצת כזו למודל של תכנים תמורת תשלום, עשוי לגרור אחריו תעשייה שלמה. מכירים את זה ש"ידיעות אחרונות" מעלה את מחיר העיתון, וכמה ימים אחר כך "מעריב" מיישר קו? בדיוק אותו דבר, רק בענק. מרדוק אמר את זה בראיון ל"פייננשל טיימס": "נגבה תשלום על כל אתרי החדשות שלנו. אם זה יצליח, שאר כלי התקשורת יבואו בעקבותינו". חוץ מזה, החברים היותר צעירים של אומת האינטרנט הורגלו לשלם דרך הסלולרי על כל דבר, מהודעות ושליחת תמונות ועד הורדת טרוטונים ורינגטונים, שעשויים מאותם שירים שהם גנבו באימיול.

ואולי גם הקוראים הוותיקים יותר יכניסו את היד לכיס, אם החלופה היא עולם בלי "הניו יורק טיימס". קלארק הויט, העורך הציבורי של "הטיימס", שזה מבקר פנימי שמפרסם את דוחותיו כטור בעיתון, סיפר על מכתבים שהגיעו למערכת בעקבות העלאת מחיר "הטיימס" המודפס בתחילת יוני. היו שהתלוננו על ההעלאה, אבל היו גם אחרים, שאמרו שהם מוכנים לשלם יותר אם "הטיימס" רק יבקש.

"תמיד קיבלתי מכתבים מאנשים שלא מרוצים מעליית המחירים", סיפרה האחראית על תפוצת העיתון. "אבל הפעם זה שונה. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה מכתבים שאומרים, 'אני מבין את זה'". לדוגמה, הקורא מייקל נוריס כתב: "אני נבוך שאנחנו משלמים כל כך מעט עבור מה שממשיך להיות היומון הכי טוב בעולם. כל תעריף שתחליטו שנחוץ להבטיח את המשך הישרדותו של 'הטיימס' - אנחנו בפנים". "הייתי משלמת הרבה כדי לשמר את העיתונות החופשית ואת משרותיהם של הכתבים האנרגטיים", כתבה הקוראת שרי ראוז לגבי תשלום על גישה לאתר "הטיימס", והקורא ג'פרי אלכסנדר תהה: "האם אפשר לפחות לשים כוס טיפים?"

מעיין הישועה?

כתבת האינטרנט מעיין כהן, שסיקרה את התחום הן ב"גלובס" והן ב"דה מרקר", הודיעה במאי האחרון בטוויטר על פרישה, והחודש השיקה את "140", בלוג חדשות נישתי באותו תחום סיקור. המודל הזה קיים ומצליח מאוד בארה"ב. בישראל הוא נדיר יותר. החלוצה הייתה דבורית שרגל, שפתחה את בלוג ביקורת התקשורת "ולווט אנדרגראונד" כבלוג עצמאי לא-מסחרי ואז הפכה אותו למקור הכנסה, בתחילה ב"דה מרקר" ואחר כך בנבחרת הבלוגים ב"אורנג' טיים" (גילוי נאות: אני מנהל את הבלוגייה הזאת). כהן היא הראשונה למעשה שפותחת בלוג מהסוג הזה, שייעודו גם לכלכל אותה מלכתחילה. לדבריה, היא הקימה את "140" כדי לפעול כעיתונאית עצמאית ולחזק את המותג האישי שלה, ובחרה במודל עסקי של חסויות, שאותן מגייס עבורה "נענע10".

היא עדיין רואה בעצמה עיתונאית, ואומרת שתמשיך לציית לכללי האתיקה העיתונאיים. "בתור כתבת בעיתון, 'גלובס' ו'דה מרקר' היו הטופ של השאיפות", אמרה לי. "זה לא שהלכתי לחפש פלטפורמה עיתונאית טובה יותר - הייתי בפלטפורמה הכי טובה שיכולה להיות. חיפשתי משהו אחר: רציתי לקדם את עצמי, ולהיות הבוסית של עצמי".

היתרון של "140" הוא הגמישות, המהירות ועלות התפעול הנמוכה. החיסרון הוא שעבודת מערכת שלמה, שכוללת מפיקים ועורכים וצלמים וגרפיקאים, מוטלת על כתפי עיתונאית אחת. כמוה גם נטל ההוכחה. כהן תצליח להוכיח את עצמה שוב כעיתונאית, סביר להניח. אבל אם היא גם תצליח כלכלית, היא עשויה לפרוץ דרך לעיתונאים נוספים בתחומים נוספים. וזו תהיה באמת בשורה משמחת.

קראנצ'י אבל מסריח

במאמר שפרסם לאחרונה הציע מייקל ארינגטון, עורך הבלוג הטכנולוגי טק-קראנץ', ש-10% מכתבי "הניו יורק טיימס" יפרשו מהעיתון הנאבק על קיומו ויקימו כלי תקשורת רזה ויעיל משלהם, "הניו ניו יורק טיימס". טק-קראנץ' מצליח כל כך, ש"הוושינגטון פוסט" מסכים לקחת ממנו תכנים בסינדיקציה למרות ניגוד אינטרסים בעייתי - ארינגטון וכתבים שהוא מעסיק הם בעלים, יזמים, מושקעים ומעורבים בחברות טכנולוגיה. החברות הללו, ומתחרותיהן, מסוקרות באתר. "הפוסט" לא היה מעסיק עיתונאים בניגוד אינטרסים כזה.