ההסברה הישראלית: מסיבת עיתונאים בטוויטר

הערב (ג') התקיימה מסיבת עיתונאים של הקונסולה הישראלית בניו יורק – בטוויטר. פלטפורמת ההודעות המיידיות, שזוכה לפופולריות אדירה בארה"ב (אבל לא מאוד מצליחה בארץ) היא הדרך האידאלית לפנות לקהל אמריקאי צעיר, אומר דוד סרנגה, קונסול התקשורת בקונסוליה הישראלית בניו יורק. קודם כל, משום שהצעירים כבר שם. מלבד זאת, "צעירים לא מאוד מתעניינים בחדשות בינלאומיות. אפשר להגיד שהם מתעניינים רק ברמת הכותרת".

כותרת – זה מה שטוויטר מאפשר. ההודעות הקצרות בטוויטר מוגבלות ל-140 תווים (לשם השוואה, במשפט שאתם קוראים כרגע יש 114 תווים). הכלי הזה נועד כדי לאפשר לחבר'ה בני דור הסמס לספר אחד לשני שהם נהנו מהסרט שהם בדיוק ראו, או שהם הולכים למועדון הערב. אבל הפופולריות של טוויטר הפכה אותו למשהו אחר: זה כלי שמסייע לעצב דעת ציבור. יש כבר אתר שמדרג סרטי קולנוע לפי מספר הטוויטרים שאהבו ולא אהבו אותו; וכמובן שיש שם גם דיון פוליטי ער – במיוחד כשישראל מפציצה ברצועת עזה.

התקשורת החדשה

לאור הכוח האדיר שיש לרשתות חברתיות וכלי ווב 2.0 אחרים, כמו טוויטר, אפשר לצפות למצוא שם עסקים חדשים ומגניבים ומשרדי פרסום עם יד על הדופק. רשויות דיפלומטיות עתיקות ומסורבלות עדיין נראות זרות בנוף הדיגיטלי. אבל הקונסוליה הישראלית שם: יש לישראל, בזכותה, בלוג רשמי, עמוד בפייסבוק ובמייספייס, ועכשיו גם טוויטר – לפני כל מדינה אחרת. על ההישגים האלו חתום דוד סרנגה, שגם דאג לשים את גל גדות על השער של מגזין הגברים מקסים בהצדעה ליפיין של נשות ישראל. הוא רואה בהסברה הדיגיטלית המשך טבעי למערכה האווירית והיבשתית – "בשדה הקרב אתה תמיד מחפש את הכלים החדשים, את מה שיתן לך יתרון על מי שניצב מולך".

ולהבדיל מכלי התקשורת האמריקאים הממוסדים, שלא תמיד חוזרים על המסר של ישראל אבל בהחלט לא ניצבים נגדה, באינטרנט הביקורת על ישראל חריפה הרבה יותר ואפשר להגיד באופן ודאי שרוב המתדיינים אינם אוהדים דווקא את ישראל.

יש הרגשה שדעת הקהל, אם אתה קורא את התגובות לסרטים פוליטיים ביוטיוב, היא –
"אני מסכים איתך במאה אחוז".

--שהרוב לא אוהדים אותנו.
"האוכלוסיה הצעירה בארה"ב הרבה יותר בעייתית; באקדמיה האמריקאית יש אותה בעיה. הצעירים הם הרבה יותר אנטי: אנטי-כיבוש, אנטי-ישראל. חוץ מזה, למרות שאתרי ווב 2.0 הם אמריקאים עדיין מבקרים בהם אנשים אחרים ממקומות אחרים בעולם".

והם לא מאוד מתעניינים.
"הם מתעניינים ברמת הכותרת. קל יותר להזדהות עם האנדרדוג באופן אוטומטי ושלא יבלבלו אותך עם העובדות. ככה שאתה צריך כותרת טובה, שתגרה את הקורא, שתגרום לו לרצות לקרוא עוד".

הכל נשאר בכותרת.
"הרי גם אתם, גם התקשורת הממסדית, בסוף עובדים ככה".

התקשורת הקונוונציונלית

מה הסיכוי שלנו לעמוד מול הנחיל האדיר של משתמשים שלא אוהדים אותנו? ובכלל, יש גם גופים ממוסדים שעומדים נגדנו?
"אין גופים רשמיים, אבל אני משוכנע שיש גופי יח"צ כאלו ואחרים שעומדים מאחורי חזות תמימה יותר. לגבי האפקטיביות שלנו – תראה, אתמול השקנו את חשבון הטוויטר שלנו וכבר יש לנו 1,300 קוראים".

אתם עוסקים גם בשיווק חתרני? בלוגים מטעם שמציגים את עצמם כאותנטים, טוקבקיסטים בתשלום?
"לא. ולעניין הטוקבקיסטים, אני מוכרח לציין שטוקבקים כאן הם הרבה פחות מקובלים מאשר בארץ. בארץ זו תופעה חולנית, כאן הרבה פחות מקובל לראות אותם. ואל תשכח שיש אתרים רציניים שלא מאפשרים טוקבקטים בכלל. גם במקומות שיש בהם דיונים, דומני שהטוקבק כאן הרבה פחות חשוב, קוראים אותו פחות".

אין עוד גופים ממשלתיים שנמצאים ככה ברשת.
"נכון. יש שני קווים שמנחים אותנו: להעביר את המסר שלנו לכמה שיותר אנשים בכמה שיותר דרכים. עם המדיה החדשה, יש לנו את האופציה לעשות את זה. הרבה פעמים המטרה שלנו היא לעקוף את המדיה הקונוונציונלית, שלאו דווקא אוהדת את המסר שלנו, ולהגיע ישירות לאנשים. השפעה נוספת היא שהתקשורת מתלהבת מהפרויקטים האלו וכותבת עליהם: מאז שהכרזנו על מסיבת העיתונאים הטלפון לא מפסיק לצלצל. וכש-CNN, MSNBC, כולם רוצים לדבר על זה, יותר קל לי להזכיר להם את שדרות".