במחילה, כולנו בובליל

מרגישה שמישהו מסתכל עלייך? אתה מוכן להישבע שמישהו עוקב אחריך? אם אתם חיים בלונדון, קרוב לודאי שאתם צודקים. מהמדינה שהמציאה את תוכנית הריאליטי "האח הגדול" מגיע הדבר האמיתי: לונדון מרושתת במאות אלפי מצלמות וידאו במעגל סגור שמחוברות למרכזי בקרה בהן יושבים אנשים וצופים בהם, ויותר ויותר מערכות מתחברות למערכת ניטור מרכזית, שכוללות גם תוכנות לזיהוי פנים.

לפי הערכות יש למעלה מחצי מיליון מצלמות ברחבי העיר – הן מותקנות על בניינים, על רמזורים ואפילו על אוטובוסים – והאזרח המשוטט ברחובות העיר יכול לצפות להיתפס בלא פחות מ-300 מצלמות בממוצע ביום. הרבה מהמצלמות נעות על ציר ומצוידות בעדשת זום ותנועתם נשלטת מחדר הבקרה, ובמצלמות בחלק מהאזורים הותקנו רמקולים, כך שהאדם היושב בחדר הבקרה יכול לפנות אל האזרחים שהוא רואה; אם זרקת בדל סיגריה על הרצפה, מיד תחטוף נזיפה מהאיש שמאחורי המצלמה.

_Aשלכל כתבה על הנושא, כולל זאת שאתם קוראים כרגע, יש נטייה להתדרדר באופן כמעט בלתי נמנע לסטטיסטיקות ומספרים, פטישיזם טכנולוגי והלם כמותי שמטשטשים את השאלות המהותיות – מה זה עושה לנו, והאם זה בכלל רע?

נגד פצצות בפחי הזבל

החל מאמצע שנות התשעים ובאופן מוגבר לאחר התקפות טרור של הIRA ב-1999, לונדון מחמשת את עצמה בסוללות של מצלמות. ההוצאות על התקנת מצלמות, שדרוג ותיקון מצלמות בלונדון הגיעו לאורך השנים לעשרות מיליונים של פאונדים.

עיני המצלמה הכל-רואה חולשות על הכל – פינות רחוב, בתים פרטיים, חנויות – 24 שעות ביממה.
כולם כותבים על זה, כולם מתעסקים בזה, כולם חוקרים את זה, והמצלמות נערמות ועוד היד נטויה; עיני כל העולם נתונות ללונדון, בירת האבטחה העולמית, והעדשה הקרה משיבה מבט.

המילים "האח הגדול" כבר שגורות בפי כל עולל ויונק, והשוואות לספר שממנו הגיע כבר הפכו שחוקות וקלישאיות. לפחות כתבה אחת משתעשעת בהצגת המצלמות ששוכנות בקרבת הבית שבו גר ג'ורג' אורוול, נביא הזעם של המעקב על ידי הרשויות.

הפרנויה מזינה סרטים כמו "איגל איי" החדיש ו"אויב העם" העתיק, מיצגים שערורתיים כמו האמן שפרץ למוזיאון תל-אביב וטען שהסרט שבמצלמות האבטחה הוא יצירת אמנות ואפילו סרט בארוך מלא שצולם כולו במצלמות אבטחה.

אבל זה לא נגמר במצלמות. דו"ח של ארגון Privacy International ל-2007 מסמן את בריטניה בין המדינות "נגועות מעקב" – לפי הדו"ח, אגב, רוב מדינות העולם לא במצב מאד טוב. לראשונה מאז שנות ה-50 הוקמה בבריטניה רשות לרישום זהות לאומית שתחייב עדכון כתובות ורישום למסירת פרטים ביומטריים. הבריטים יחלו לשאת תעודות זהות שיכילו תמונות וטביעות אצבעות בקידוד דיגיטלי – אבל בינתיים רק תושבים זרים  יחויבו לשאת את התעודות, מה שמעלה סדרה שונה לחלוטין של בעיות של זכויות אזרח.

בישראל אמנם כולנו מחויבים לשאת תעודות זהות, אבל הם לא מכילות תעודות זהות כאילו היה כל אחד האדם פושע מסוכן, וישראל אינה מנהלת מעקב יעיל כל-כך אחרי תושביה.

לא מפתיע שאזרחים רבים מרגישים חוסר נוחות להיות תחת בקרה מתמדת, אבל בעידן שבו ניו-יורק ולונדון היו נתונות להתקפות טרור אפשר לחשוב שרבים יהיו מוכנים לוותר על מידה של פרטיות - או אפילו על רוב המידות – על מנת לקבל תחושה של בטחון.

הביקורת על המערכת רחבה: יש מי שחוששים מניצול שלה, החל מפריצה למערכות המחשב וכלה בשיחוד פעילים בה, יש מי שמתרעמים כנגד מהחדירה העצומה לפרטיות האזרחים במרחב הציבורי ויש כאלה שמציינים שהיא פשוט לא עובדת. אבל מחקרים, ואפילו כאלה שערכה ממשלת בריטניה, הראו שהמצלמות לא עוזרות שאמצעי הרתעה למניעת פשיעה ולא הורידו את רמת הפשיעה באזורים שבהן הן מותקנות, ואינם גורמות לאזרחים להרגיש בטוחים יותר; המשטרה טוענת שהמצלמות מסייעות לפתירת פשעים וארגוני זכויות אזרח טוענים שכמות המקרים שנפתרו בעזרות מערכות שכאלה זניחים; והמצלמות לא מנעו את התקפת הטרור ביוני של 2007.

החיבור המסיבי של יותר ויותר מערכות למערכת מרכזית אחת שתהיה בשליטת רשויות החוק, מצוידת בתוכנות זיהוי פנים ולוחיות רישוי גורמת לרבים לחשוב שכל קריאות "האח הגדול!" לא היו מוגזמות.

זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא מצלמים אותך

המצב בלונדון מסמן מגמה ברורה של התחזקות המעקב ואיסוף חומר על אזרחים. אבל התוכנית בלונדון אינה נשלטת (בינתיים) על ידי רשויות אכיפת החוק ואפילו לא מרשת מרכזית(למרות שזה משתנה במהירות), אלא על ידי הרשויות המקומיות. אף אחד לא מחפש את רעתם של תושבי לונדון. החוק מחייב שליד כל מצלמה יוצג שילט שמציין שהיא מוצבת שם ופרטים של המוקד שאליו משדרת המצלמה, ולכל אזרח יש זכות גישה לחומר מצולם שבו הוא מופיע.

ואולי דווקא שלוות הנפש הזו מדאיגה? ייתכן שבסטנדרטים שאליהם הורגלנו ורמת החירות האישית שהלכה והצטמקה לאורך השנים הפכה אותי קהה חושים לפגיעה אנושה בפרטיות, למרקם חיים בלתי מתקבל על הדעת.

איך היינו אנחנו מרגישים לו היינו נתונים למעקב יום יום, שעה שעה? הרי אנחנו איננו פושעים, כך שמערכת שכזו אמורה להגן עלינו (במידה שהיא אכן עובדת).

כותב שורות אלה אינו מאד קנאי לפרטיותו, אבל אני יכול לתאר לעצמי הרבה אנשים שהמחשבה שעוקבים אחריהם כל הזמן, שיש מי שיכול לראות כל פעולה ופעולה שלהם ברחוב, בסופר, רוב האנשים, סביר להניח, מדחיקים את העובדה שבכל רגע נתון הם נותנים למעקב.

זכור לי מאמר בעיתון מלפני מספר שנים בו התרעם הכותב, בהקשר אחר לגמרי, שבלבלנו לחלוטין את סדר העדיפויות שלנו – שהקרבנו את ערך החירות על מזבח הביטחון. ממתי, תהה כותב אותו מאמר, הפך הביטחון לערך הקדוש העליון של החברה? אלוהים אדירים, הרי דורות שלמים נלחמו להגן על החירות ועל זכויות אזרח, ועכשיו נמכור אותה? אפשר להתווכח אם מדובר בנזיד עדשים או בביטחון אמיתי שאנחנו מקבלים בתמורה, אבל קשה להתווכח עם העובדה שיש פה וויתור על זכויות אזרח בסיסיות.

כאמור, לאזרחי ארץ הקודש יש פחות המה לחשוש. כאן זה לא אנגליה, וארצנו המפגרת טכנולוגית נמצאת הרחק מאחורי הממלכה הגדולה בתחומים האלה.

_OBJאבל גם אצלנו מצלמות תנועה ילכדו אותך אם תיסע באדום, ואחרות יצלמו את מכוניתך וינתחו את מספר לוחית הרישוי שלך על מנת לגבות כסף אם נסעת בכביש 6; הכספומטים יתפסו אותך בעדשתם כשתוציא כסף או אם סתם תעבור ליד וכל פיצוציה וכמעט בכל חנות יש מערכת טלוויזיה במעגל סגור.

אבל פינות הרחוב שלנו לא מצוידות בינתיים במכשור אלקטרוני מתקדם, וספק אם יהיה לנו התקציב לזה בעתיד הקרוב. מרגישים בטוחים יותר?