תשיגו לי את שלדון

יש קיצוצים ויש קיצוצים, תלוי מי שר האוצר

מישהו זוכר מה התרחש כאן רק לפני עשרה חודשים? אהוד אולמרט (נגיע אליו באייטם הבא) הורשע בהפרת אמונים וזוכה משאר האישומים נגדו, משה סילמן הצית את עצמו בהפגנה למען צדק חברתי, משלחת ישראל חזרה ללא מדליות מהאולימפיאדה. אה, והיה גם העניין המעצבן הזה של קיצוצים בתקציב. כן, כן. רק לפני עשרה חודשים הוטלו גזירות כבדות על הציבור, ובהן העלאת המע"מ ומס הכנסה באחוז. גם אז, ממש כמו היום, דיווחו על כך העיתונים בהרחבה. בהבדל אחד קטן: אז שר האוצר היה יובל שטייניץ, שחב את מינויו לתפקיד לנתניהו. היום שר האוצר הוא יאיר לפיד – יריבו הפוטנציאלי של נתניהו בקרב על ראשות הממשלה בבחירות הבאות.

מרתק לראות כיצד סיקר "ישראל היום" את הגזירות שהוטלו על הציבור בתקופת שטייניץ באוצר לעומת הסיקור כעת, בעידן לפיד. למרות ניסיונה של דבורית שרגל לפתות אותי לספור כמה פעמים השתמשו העיתונים במילה "גזירות" בחודשים האחרונים, אני דווקא בחרתי בשלוש דוגמאות אחרות שממחישות לא רע כיצד "ישראל היום" – הפתעה, הפתעה – מתאמץ להציג את נתניהו באור חיובי באמצעות כותרות ותמונות.

אז הנה השוואה בין גיליון "ישראל היום" מתאריך 31.7.12, יום לאחר שהממשלה אישרה את חבילת הקיצוצים של שטייניץ, לבין גיליון "ישראל היום" מאתמול, 8.5.13, יממה לאחר שהשרים קיבלו לידיהם את תכנית הקיצוצים של לפיד:

דוגמה ראשונה: קיצוצים הכרחיים או מאכזבים?
"מדוד, הכרחי וקשה" – זוהי הכותרת בעמוד 2 של "ישראל היום" מיולי 2012 (למעלה), המצטטת כמובן את ראש הממשלה נתניהו שהצדיק את הקיצוצים בתקציב. לצד הכותרת תמונה של נתניהו ושטייניץ חמורי סבר בישיבת ממשלה. בכותרת המשנה מגדיר הנגיד את הגזירות "צעד אמיץ".

בקיצוצי יולי 2012, משום מה, לא ראה "ישראל היום" לנכון לראיין כך משפחה כלשהי, שלא לדבר, חס וחלילה, על משפחה מאוכזבת נתניהו. עכשיו, השבוע, נמצאה בקלות משפחה מאוכזבת לפיד. כמה חבל מבחינתו של שר האוצר שהעובדה שהוא הטריח את עצמו לא מזמן עד ביתו של מו"ל "ישראל היום", שלדון אדלסון, לא מקבלת בינתיים ביטוי מעל דפי העיתון. חבל גם שהצלם יצחק ברבי לא הנחה את בני משפחת בושרי לא לחייך למצלמה. זה יוצר דיסוננס לא נעים. הם נראים מאושרים מדי ביחס למסר המאכזב והמדאיג שקברניטי "ישראל היום" ביקשו להעביר.

דוגמה שנייה: מהלך אחראי או פוגע?
והנה עמוד השער של גיליון יולי 2012 (למעלה) לעומת עמוד השער של גיליון אתמול (למטה). בראשון, מתקופת שטייניץ, נוסחה כותרת גג שנועדה לרכך את הזעם הציבורי כלפי הקיצוצים. נתניהו מסביר שם כי מדובר במהלך הכרחי ואחראי, שטייניץ מפגין אמפתיה כשהוא מודה שהצעדים "לא כיפיים". הכותרת הראשית מציינת עובדה יבשה (התייקרות המע"מ).

דוגמה שלישית: יש כסף או אין כסף?
נחתום בלוגו שליווה את הסיקור של "ישראל היום" לקיצוצי שטייניץ ביולי 2012 (למעלה): הכותרת היא "בתוספת מע"מ – הגזירות אושרו". סוג של חגיגה לכוחה של הרשות המבצעת. מעליה: תמונת ידיים שסופרות שטרות של מאתיים שקל. כלומר: אל תדאגו, חברים, נשאר עוד כסף.

ומה ב"ידיעות"? הטיפול בלפיד עדין יותר
מה לגבי "ידיעות"? האם שם לא הפלו השבוע לטובה את לפיד? ובכן, התשובה מורכבת: לפיד חטף מ"ידיעות", אבל קצת. בעיקר במאמרים של נחום ברנע וסבר פלוצקר. הרבה פחות בכותרות. נתניהו, לעומת לפיד, חטף כמובן הרבה יותר. הנה שתי דוגמאות: בקיצוצי יולי 2012 הקדיש "ידיעות" עמוד שלם לגילויי המחאה בדף הפייסבוק של נתניהו (למעלה). תחת הכותרת "עם הראש בקיר" צוטטו בהרחבה תשעה סטטוסים שונים של אזרחים שהביעו זעם על הקיצוצים. השבוע, למרות שגם קיר הפייסבוק של לפיד התמלא באלפי סטטוסים זועמים, וכל שהיה צריך הוא לבחור את הטובים שבהם, ויתרו ב"ידיעות" משום מה על התענוג. דוגמה שנייה: כותרת הגג בעמוד השער אתמול (למטה) הציגה את נתניהו כמי שנמלט מסערת התקציב ורטנה על כך שראש הממשלה, הנמצא בסין, "נמנע מלתת גיבוי לגזירות". גם עמוד 2 הוקדש ל"תרגיל" הזה של ראש הממשלה. אלא ששעות ספורות אחר כך הודיע נתניהו כי הוא מגבה את הגזירות. לא נורא, מחר יום חדש ובטח יימצא כבר נושא אחר שיאפשר לתקוף את נתניהו.

ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.

"ידיעות" עושה (עוד) הנחה לאולמרט

ביום שני האחרון נרשם עוד ציון דרך במשפטו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט על פרשת הולילנד. אחיו, יוסי אולמרט, מסר עדות בוושינגטון באמצעות וידאו קונפרנס, חזר בו מדבריו הקודמים בחקירה המשטרתית לפיהם נפגש עם עד המדינה, שמואל דכנר וקיבל ממנו כספים, והוכרז כעד עוין – מה שהועיל בעיקר לפרקליטות. למחרת הדרמה המשפטית התייחסו אליה כל העיתונים בהפניה בעמוד השער. כולם – למעט "ידיעות אחרונות", שאמנם פרסם כותרת בולטת, אבל דחק אותה הרחק הרחק, עד עמוד 25.

זו לא הפעם הראשונה, וכנראה שגם לא האחרונה, שאולמרט מקבל ב"ידיעות" עיתונות אוהדת. כפי שכבר נכתב כאן בעבר (והגיע הזמן להזכיר שוב), ב"ידיעות" משתדלים בעקביות להצניע את החשדות והאישומים נגד אולמרט (ואפילו את ההרשעה) ומבליטים בכותרות שמחות את הרגעים שבהם ידו על העליונה מול הפרקליטות. דוגמאות לא חסרות. באוקטובר 2007 פירסמו כל העיתונים בישראל בהבלטה בעמודם הראשון את החלטת היועץ המשפטי לממשלה לחקור את אולמרט בפרשת מרכז ההשקעות והמינויים הפוליטיים. כולם – חוץ מאשר "ידיעות". לפני שנתיים ושמונה חודשים, כאשר המשטרה המליצה להעמיד את אולמרט לדין בפרשת הולילנד – כל העיתונים היומיים דיווחו על כך בכותרות הראשיות. "ידיעות" היה העיתון היחיד שלא מצא לנכון להזכיר את העובדה הזו בשער.

גם כעבור חודשיים, בערב יום הכיפורים האחרון, השער של "ידיעות" היה עולץ במיוחד. יום לפני כן – למרות בקשת הפרקליטות להטיל על אהוד אולמרט עונש של שישה חודשי עבודות שירות – הסתפק בית המשפט המחוזי בירושלים בעונש קל של קנס ומאסר על תנאי. בכך נפתחה בפני אולמרט הדרך לחזור לפוליטיקה. ברחוב מוזס מיהרו לפתוח שמפניות מטפוריות. ארבעה בעלי טורים –ברנע ("יש שופטים בירושלים"), קדמון ("השופטת עשתה צדק במובן הקוסמי"), אוקון ("בית משפט חכם, מאוזן שקול") וטובה צימוקי ("גזר הדין מאוזן וערכי") – היטיבו לתאר את תחושות השמחה וההקלה של אולמרט, הרעיפו מחמאות על בית המשפט ומתחו ביקורת על שיקול הדעת של הפרקליטות. לעומת זאת, אי אפשר היה למצוא ב"ידיעות" ולו מאמר אחד שהוקדש כולו לביטוי הוגן של העמדה ההפוכה, כזה המותח ביקורת על גזר הדין הקל וקורא לפרקליטות להגיש ערעור.  

זה הזמן להדגיש שוב: ממש כמו נתניהו ב"ישראל היום", אולמרט זוכה ב"ידיעות", לאורך שנים, לסיקור חיובי עקבי ושיטתי. אפילו נחום ברנע, בכיר עיתונאי "ידיעות", התייחס לנושא לפני שנה וחודשיים, בראיון ל"העין השביעית", וכה אמר: "נכון שידיעות אחרונות היה הרבה יותר קשוב לאולמרט מכל עיתון אחר, זה מאה אחוז נכון. היה בנושא הזה קו".

ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.

כל עיתון והמציאות שלו

אז האם אתם בעד נתניהו ונגד לפיד? ואולי דווקא להיפך? והאם אתם מאוהדי ליברמן, או שאתם דווקא מזדהים עם דני אילון? ולאיזה מחנה אתם חשים קירבה רבה יותר (אם בכלל): של דרעי או של ישי? בין הפותרים נכונה יוגרל עיתון נוח יחסית, שיתווך עבורם את המציאות כך שתתאים לדעותיהם וישתדל לא להרגיז אותם יותר מדי.

איך המליצה מרים בנימיני? הימנעו מסיכונים בימי חמישי

סוף שבוע לא קל עבר על כתב הרכילות של "ידיעות אחרונות", צחי קומה. אילו רק הוא היה קורא את ההורוסקופ של מרים בנימיני במוסף "7 ימים" ייתכן שעוגמת הנפש הייתה נחסכת ממנו. קומה הוא בן מזל בתולה, ובניתוח האסטרולוגי המדעי של בנימיני הומלץ לבני מזל זה להימנע מסיכונים ביום חמישי ולהפחית קצת מהעומס ביום שישי. אלא שקומה לא לקח לתשומת לבו את המלצותיה של בנימיני, והתוצאה הטרגית-קומית לא איחרה לבוא בדמות שני אייטמים שפרסם בסוף השבוע ושביומיים לאחר מכן הופרכו והסבו לו בעיקר כאב ראש.

אלא שכעבור יומיים בלבד נאלץ קומה לאכול את הכובע, ובתחילת השבוע הוא חשף לראשונה בשער האחורי של "ידיעות" כי אבן וסער מתחתנים בעוד כחודש. "ביום שני שעבר ביקרו אבן וסער במתחם הכותל בירושלים", כתב קומה. "בהמשך הם בדקו לוקיישנים אפשריים נוספים לחתונה בעיר העתיקה".

קומה, פתאום נהייתה חתונה?
"אני לא מעוניין להגיב".

בכך לא הסתיימו תלאותיו של קומה. באותו יום חמישי שעבר, בסמיכות לאייטם על אבן וסער, הוא פרסם ב"העלוקה" אייטם בולט נוסף. "הכינו את החליפות, הצ'קים והמצלמות: אמיר פיי גוטמן ובן זוגו ינאי יערכו מחר את מסיבת הברית לבנם רוי בן החודשיים וחצי", כתב. "זה יקרה בנוכחות חברים קרובים בלבד בגג ביתה של מיכל אמדורסקי במרכז העיר תל אביב".

מה חבל שכעבור מספר שעות שוגרה מדף הפייסבוק של פיי גוטמן ובן זוגו, ינאי פרישר, הכחשה נמרצת לאייטם, בזו הלשון: "לפני שעה חברה טובה שלחה אליי ידיעה שפורסמה היום במדור רכילות. לפי הידיעה הזו, יש לי מחר אירוע ברית. אפילו קייטרינג לא הזמנתי, שלא לדבר על בגדים לאירוע. לא אבין לעולם למה לפרסם דברים כל כך לא נכונים. לכל מי שדאג שלא קיבל הזמנה, על הגג של אמדורסקי אין מקום לכל האנשים שהיינו מזמינים בשמחה לברית של רוי אם היינו עושים אחת כזאת. סוף שבוע נעים".

פיי גוטמן, מה תגיד?
"האייטם ב'ידיעות' ממש לא נכון, אבל אני לא רוצה להיכנס לנושא כי זה מיותר. הכתב הזה אף פעם לא היה אי של אמינות. אני רק יכול להגיד לך שאפילו אמא שלי התקשרה ביום חמישי לשאול אם היא מחמיצה משהו, שלא לדבר על חברים קרובים שנעלבו שלא הזמנו אותם לברית שלא הייתה. מה שקרה הוא שמיכל עשתה על האש לשתי הפקות שעשינו ביחד עכשיו: פרויקט 'הלהקה' והצגה שהיא משחקת בה".

ולא הייתה שום מסיבת ברית?
"איזו ברית? הברית עצמה נערכה שבוע אחרי שחזרנו לארץ ולא עשינו מסיבה, ואנחנו גם לא עושים מסיבה כי אנחנו לא מאמינים בזה. אנחנו לא עושים מברית חגיגה. החיתוך עצמו היה, נגמר, חברינו ומשפחתנו היו אצלנו כל אחד בזמנו. ברית לא תהיה ולא הייתה. זה אפילו לא היה אירוע, זה היה על האש לשתי ההפקות. אתה יודע, כמו ביום העצמאות, שכל אחד מביא בשר. הכי פתטי לכתוב על זה מסיבת ברית, לא יודע למה הוא כתב את זה, אבל זו בעיה שלו. אני לא כותב בעיתון הזה ולא העורך שלו".

קומה, פיי גוטמן מתעקש שלא נחגגה שום מסיבת ברית.
"אמיר פיי גוטמן וחברו ינאי חגגו מסיבת ברית לחברים הקרובים על גג ביתה של מיכל אמדורסקי. כנראה מחוסר נעימות, פיי גוטמן לא רוצה להצהיר שמדובר במסיבת ברית, כי הוא לא יכול היה להזמין חברים נוספים. לא נראה לי שלאירוע של פרויקט הלהקה מביאים מתנות להולדת בן. שיהיה להם במזל, ועם ישראל כבר מחכה לילד השני".

מי ידעה ראשונה על ההיריון של יונית לוי?

השבוע, באיחור אופנתי, זכתה האומה הדוויה לבשורה משמחת בדמות הריונה של יונית לוי. גם הפרט החסוי הזה, אגב, הודלף לתקשורת הרעבה רק לאחר תאונת הדרכים הקלה שחוותה המגישה. למחרת מיהרו העיתונים לפרסם את החדשה המרנינה. הגדיל לעשות "ידיעות", שארבעה מכתביו (צחי קומה, דני אדינו אבבה, מאיר תורג'מן וירון דורון) קיבלו יחדיו קרדיט לאייטם שאורכו עמד על 151 מילים (בממוצע 37.75 מילים לכל כתב).

וכה כתבה לבני בפוסט שלה: "תגידו, יונית הרה? כולה זריחה". הסטטוס גרף 11 תגובות ו-20 לייקים מאנשים שגם הם מן הסתם לא הופתעו השבוע כשנודע להם שיונית בהיריון.

לבני, איך חזית את הנולד?
"הדיסוננס בין יונית שכולנו מכירים לבין יונית כפי שנראתה על המסך באותו ערב, הביא אותי למסקנה חד משמעית: נפל דבר בישראל".

המאמר ב"מקור ראשון", הקרדיט ב"מעריב"

ממש כמו ל"הארץ", גם לגיליון סוף השבוע של "מקור ראשון" יש מסורת של מאמר מערכת לא חתום ונטול קרדיט. ביום שישי האחרון הוקדש המאמר (למעלה) לשאלת ההבדל בין חברת "פוטאש" הקנדית לחברת "ישקר" הישראלית. "המכירה לוורן באפט לא יכולה שלא לעורר את השאלה מדוע כאן מדובר בחגיגה גדולה ששאבה כותרות ופרשנויות אוהדות, ואילו מכירת 'כיל' ל'פוטאש' הקנדית היא סיפור נורא, הראוי לגנאי ולהתקפות מכל עבר", ציין הכותב האלמוני.

לורד, למה שקוראי "מקור ראשון" לא יקבלו את שם כותב המאמר, כמו קוראי "מעריב"?
"זו התולדה של הסינרגיה בין 'מקור ראשון' לבין 'מעריב'. אני לא הקדשתי לזה הרבה מחשבה. זו באמת סוגיה. תראה, הסיפור הוא בסך הכול פרוזאי. השאלה היא אם יש לך כוח לכתוב שני מאמרים ביום אחד, או שאתה כותב מאמר אחד גב אל גב. כיוון שיש חפיפה מאוד קטנה בין קוראי 'מקור ראשון' לקוראי 'מעריב', אז לא ראיתי בזה בעיה".

הנה משהו שאתם יכולים ללמוד מ"הארץ": איך לשמור בחשאיות יחסית על זהותו של כותב מאמר המערכת.
"כן, טוב. יש ל'הארץ' גם טון מיוחד שאף אחד לא יכול להתחרות בו, של מנהלי בית ספר שכבר לא קיימים בעולמנו". 

מסיפורי דנקנר אפשר ללמוד (21)

זמן קצר לפני מותו נקלע אמנון דנקנר למעצור בכתיבה. באותה עת הוא עבד על הספר הבא שלו – שעוסק ברב מקובל בעיירה רחוקה, במשפחתו ובמאמיניו –  וכבר הגיע לשלב מתקדם יחסית. ובכל זאת, כמו שקורה לא פעם ולא פעמיים להרבה סופרים אחרים, הוא לפתע נתקע.

"האמת היא שדנקנר כבר התייאש מהספר" משחזר חברו, יצחק לבני. "הוא התחיל אותו הרבה פעמים, בכל פעם בדרך שונה, וגם היו לו התחלות של סיפורים אחרים, אבל בסוף הוא התיישב על הרומן הזה וכתב והגיע להרבה מילים. הוא גם הראה פרק לשרי גוטמן, העורכת שלו בהוצאת 'אחוזת בית', ולפי דבריו זה מצא חן בעיניה והוא היה מאוד מבסוט. ואז יום אחד, איזה חודש חודשיים לפני מותו, הוא הודיע לי שזהו, הוא לא הולך על זה. די הופתעתי. אמרתי לו: 'תשמע, אתה אומר לי דבר כל כך דרמטי באופן נונשלנטי כזה'. אז הוא ענה לי: 'לומדים מכל דבר, אני כתבתי הרבה ואני אכתוב הרבה ואין בעיה. אם אני לא בטוח במשהו, אז זה לא גורם לי שום משבר'".

כדי בכל זאת לנחם קצת את דנקנר, תיאר לו לבני אירוע דומה שפקד סופר דגול מהעבר. "סיפרתי לו את הסיפור על ג'יימס ג'ויס", מפרט לבני. "לפני שהוא הוציא לאור את 'דיוקנו של האמן כאיש צעיר' הוא כתב ספר אחר שנקרא 'סטיבן הירו', שגם הוא היה גמור פחות או יותר, אבל ג'ויס החליט שהוא לא אוהב אותו והשליך את הדפים לאש. לפי דעתי העניין הזה, שהוא החליט להפסיק לכתוב את הספר, לחץ קצת על דנקנר למרות כל מה שהוא אמר לי ולמרות שהוא היה נונשלנטי ושמח וכתב את הסיפורים בעיתון 'סופהשבוע' בקלות ובעליזות הרגילה שלו. שמע, זה לא פשוט לכתוב כזה רומן ובסוף לרדת ממנו".

יכול להיות שאלמלא מותו דנקנר בכל זאת היה משלים את הספר?
"אם הוא יחזור אליי לספר לי אם יש גיהינום או לא, אז אני אפנה אליו גם את השאלה הזו. בעצם, אני בטח אהיה עסוק בלברר איתו את ענייני העולם הבא. הרי אם יש מישהו שיכול לחזור מממלכת המתים ולספר אם יש עולם הבא או אין, זה דנקנר. רק הוא, עם האופי המיוחד שלו, מסוגל להבקיע דרך חזרה. בעצם, גם טומי יכול היה לעשות את זה, אבל הוא בטח לא רצה. הרי אם התברר לטומי שיש עולם הבא, אז זו צרה בשבילו כי הוא הבטיח לנו כל הזמן את ההיפך. הוא היה מתבייש לבוא להגיד לנו שהוא טעה עד כדי כך לאורך כל החזית. לדנקנר, לעומת זאת, אין בעיה כזו".

מה בעצם הייתה הבעיה?
"בשיחה שלי עם דנקנר על הנוסח האחרון אכן אמרתי לו שהטקסט כתוב מצוין, אבל הנשימה שהוא לוקח בכתיבת האקספוזיציה ארוכה מדי, ויש לקצר אותה כדי להגיע לתחילת האירועים. בדיוק בשלב הזה היינו. אהבתי את מה שקראתי, אבל דרשתי הידוק. דנקנר שמח על הכתיבה והתקשה עם ההידוק. חשוב לי לציין שהוא אהב מאוד את מה שכבר כתב, אלא שהידוק דרש ממנו גם קיצור ואולי לספר הכול מנקודת תצפית אחרת או מנקודה אחרת בזמן. כך שזה לא שהוא לא הצליח פתאום לכתוב, אלא התעייף מהצורך למצוא פתרון. לא משבר ולא כלום".  

יש סיכוי שמתישהו הספר יראה אור?
"קשה לי להעריך מה יהיה גורלם של העמודים הלא מעטים שנכתבו כבר לצורך הספר, כי מצד אחד אמנם לא מדובר בספר שלם ברמת המבנה, אבל הכתיבה בו נפלאה כל כך שחבל שהיא לא תיחשף לקוראים. יש בה איכות שיש במעט ספרים שלמים. התשובה הפרקטית לשאלה אם הספר ייצא או לא, ואם כן איך, תתברר עם מירי אשתו שהיא זו שתקבע את המשך הטיפול בכתביו".

הקרב על ההומפייג'

במקום שאליו אני הולך היו רבים כבר לפני, ניסיתי להרגיע את עצמי בעודי מתכונן לצאת מדירתי הצנועה שבדרום חולון למשרדו המפואר של מנכ"ל mako ברמת החי"ל. בטח יובל עסוק עכשיו בעוד ראיון עומק על אפליקציית mako TV ולא יהיה לו ראש אליי, הרהרתי בייאוש קל כשהסלולרי שבידי רטט. על הקו היה הקונספירטור.

"משהו דחוף?", שאלתי בחוסר חשק. "אני בדיוק עומד לצאת לדרך ומתלבט כיצד לנסח את מצוקתי".

"איך אני יכול לעזור, הורביץ?", שאל הקונספירטור בקול רך ומחשיד.

"עזוב, אני אסתדר", סירבתי.

"אולי בכל זאת?", ניסה הקונספירטור.

"זה בסדר", השבתי.

"תרשה לי לנחש?", הקונספירטור התעקש.

"לא, תודה", התעצבנתי.

אבל הקונספירטור התעלם. "זה בטח קשור לזה שבשבת האחרונה, על הבוקר, הטור שלך עף מעמוד הבית ולא חזר לשם יותר", אמר בטון יודע.

"איך ניחשת?", התפלאתי.

"ועכשיו אתה מרחם על עצמך, ולא מבין איך עשו לך את זה, בעיקר שבוע אחרי שהטור הקודם שלך הניב 71,343 כניסות, נכון?".

"איך ידעת?", השתוממתי.

"אולי לא שמת לב, הורביץ, אבל אני עוקב אחריך בהערכה", פלט הקונספירטור אמירה מפתיעה.

"באמת?", התרגשתי עד דמעות. "תודה, זו הפעם הראשונה שאני שומע ממך פידבק חיובי לכישורים שלי".

"הכישורים שלך בינוניים ומטה", תיקן הקונספירטור בצינה. "מה שרק מגדיל את ההערכה".

"לא בטוח שהבנתי", אמרתי.

"אני רוחש הערכה רבה לעובדה המפתיעה שאתה מצליח לשרוד, למרות נתוני הבסיס הגרועים", אמר הקונספירטור, "ועכשיו, הורביץ, האם תחפוץ לקבל ממני עצה בונבוניירה קטנטנה שתתלבש בול על מצוקתך הקטנונית?"

"למה לא", גמגמתי.              

"קודם כל, אני מצדיק לחלוטין את מי שהחליט להעיף אותך מוקדם מעמוד הבית", הפתיע הקונספירטור. "אחרת עוד היית עלול לחשוב בטעות שריבוי הכניסות הוא בזכותך, השתן היה עולה לך לראש ושום דבר טוב לא היה יוצא מזה. עדיף שתבין כמה שיותר מוקדם שמספר הכניסות לטור לא תלוי בך, אלא בהחלטות מלמעלה ובטוב לבו של עורך עמוד הבית. זה דבר ראשון".

חשתי שלבי צונח. "או.קיי", אמרתי לבסוף. "ומה הדבר השני?".

"הדבר השני הוא הגיע הזמן שתפסיק להיות מפונק ושתנסה להשיג לעצמך מקסימום חשיפה, בדיוק כמו יונתן".

"יונתן רושפלד?", שאלתי.

"אתה לא בכיוון", אמר הקונספירטור.

"יונתן לייטרסדורף? יונתן שפירא? אולי יונתן פולארד?", ניסיתי את מזלי.

"אתה אפילו לא קרוב", גיחך הקונספירטור. אני מדבר על יונתן ג'".

"יונתן גפן?", התפלאתי. "אתה מתכוון לספר החדש שלו או למופע הנפלא 'שיר נולד'"?

"אתה שוב טועה ומטעה, הורביץ", אמר הקונספירטור.

"אולי יונתן גורפינקל?", ניסיתי. "שמעתי שהסרט החדש שלו, 'שש פעמים', הוא חוויה מטלטלת".

"לא, הורביץ, די", התעייף הקונספירטור. "אני מדבר על יונתן גת, מכיר אותו?".

"בוודאי", השבתי בגאווה. "יונתן הוא עורך ההומפייג' המוכשר באתר nrg מעריב, שמתמודד כמעט לבדו ובהצלחה לא מבוטלת עם לא פחות משישה הומפייג'יסטים ב-ynet, שעובדים בצמדים על פני שלוש משמרות ביממה".

"נכון", הסכים הקונספירטור. "ומה שעוד יותר מרשים זה שבמקביל לעבודה האינטנסיבית שלו, יונתן גם מצליח למנף באתר את טורי ביקורת הטלוויזיה שהוא כותב".

"בצדק", אמרתי. "אלה טורים מצוינים שאני ממליץ לכל אחד לקרוא. אבל איך בדיוק הוא עושה את זה?".

"פשוט מאוד, הורביץ", השיב הקונספירטור. "אם תבדוק היטב איך נראה ההומפייג' של nrg ביום שבו מתפרסמת ביקורת של יונתן, תגלה שהטור שלו עולה לעמוד הבית בבוקר ויכול לפעמים להישאר שם במקום בולט שעות ארוכות. לעומת זאת, ביום שבו מתפרסמות ביקורות טלוויזיה של אחרים, כמו אייל לוי, אביעד פוהורילס או אליק מרגלית, הן עולות לזמן קצר הרבה יותר ונעלמות. בדיוק כמו שהטור שלך נעלם והתפוגג לו בשבת האחרונה".

"אני בטוח שזה צירוף מקרים", השבתי בהחלטיות. "יונתן הוא מקצוען, והדבר היחיד שמנחה אותו הוא כמה הקלקות יש על כל אייטם".

"בכל זאת, העובדה שהוא גם הומפייג'יסט וגם מצטיין במינוף עצמי בוודאי לא מזיקה לקידום האייטמים שלו", אמר הקונספירטור בציניות.

"אז למה אתה בעצם רומז", גירדתי בראשי במבוכה. "שכדאי לי להיות כמו יונתן? שמשתלם להיות הומפייג'יסט ו/או עורך בכיר?".

"לגמרי", אישר הקונספירטור. "הנה, קח למשל את זוהר ונטע, שגם הם, בדיוק כמוך, כתבו בשבוע שעבר במגזין mako על עמנואל רוזן, אבל בניגוד אליך שניהם גם עובדים כעורכים ב-mako. ובאמת, יכולת לראות איך האייטמים שלהם זוכים לבולטות ניכרת".

"אז אולי גם אני אגיש מועמדות למשרת הומפייג'יסט מתחיל?", הרהרתי בקול רם.

"שלא תעז אפילו לנסות", התחלחל הקונספירטור. "מדובר באוויר פסגות דליל שלא מתאים למישהו מסוגך. מה שאני מציע, הורביץ, הוא שתשאיר לעורכי mako את מרחב שיקול הדעת שלהם ותתעסק לשם שינוי בדברים החשובים".

"כמו למשל?", התעניינתי.

"כמו למשל היחסים הבלתי פתורים בין ערן להדס, שכל הומפייג'יסט מתחיל ב-ynet יוכל לספר לך עליהם מכלי ראשון".

"לא בטוח שזה מעניין את הקוראים", אמרתי בעייפות. "וזה נשמע לי סתם כמו צירוף מקרים".

"שוב?!", שאל הקונספירטור בכעס. "אתה יודע מה? עזוב, תמיד ידעתי שאתה בעצם שייך לליגה של רחל".

"איזו רחל?", שאלתי בערפול חושים. "רחל המשוררת?".

"מה יהיה, הורביץ?", התעצבן הקונספירטור. "אני מדבר על רחל קדרס. לא שאלת את עצמך איך זה שמאז שיון עזב את ynet המזכירה שלו רחל, שהרבתה לכתוב אייטמים אמיצים, ביקורתיים ונשכניים בערוץ הצרכנות, כבר כמעט לא כותבת מילה אחת באתר?".

"על מה לעזאזל אתה מדבר?", עניתי, "הרי רחל היא עיתונאית משכמה ומעלה. אני בטוח שמדובר בצירוף מקרים. היא בטח אוספת חומרים לתחקיר המעמיק הבא שלה".

ואם כבר תחקירים מעמיקים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako, מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות". 

כתבו לאביב הורביץ