ביי, גיא

לידיעת הקורא נוחי דנקנר

גיא רולניק, עורכו הראשי ומייסדו של "דה מרקר", עוזב בשבועות הקרובים את תפקידו ב"הארץ" לטובת שהות אקדמית באוניברסיטת הרווארד בבוסטון, שתימשך לפחות חצי שנה.

רולניק, מטאור עיתונות שהתבלט כבר בגיל צעיר ככתב מהשורה הראשונה וכפרשן כלכלי בולט ומשפיע, הצטרף ל"הארץ" בשנת 1990. בשנת 2000 הקים את אתר "דה מרקר". כעבור חמש שנים הרחיב את פעילותו של האתר גם לעיתון כלכלי יומי מודפס, מה שגרם לקרע בין עורך "הארץ" דאז, חנוך מרמרי, לבין המו"ל עמוס שוקן. בשנת 2007 התמנה לסגן מו"ל קבוצת "הארץ". בשנים האחרונות הפכו יחסיו המורכבים עם המו"ל שוקן, לסבוכים עד מעורערים (לפרקים). אחת המחלוקות המשמעותיות בין השניים הייתה בשנת 2011, כאשר רולניק התנגד לכניסתו של ליאוניד נבזלין כשותף ב"הארץ". היו כמובן מחלוקות נוספות, גם בעקבות ביקורת נוקבת מכיוונו של רולניק על מנכ"ל קבוצת "הארץ", רמי גז.

חלק מהתשובות יתבררו בקרוב.

גיא רולניק נמנע מלהגיב.

עמוס שוקן מסר בתגובה: "אכן, גיא מתכוון ללמוד בשנה הבאה בארה"ב. אכן הוא גם הקים את 'דה מרקר' והוביל אותו בהצלחה. נכון גם שאחרי שגיא הביא את רמי גז מניהול בית הדפוס של הקבוצה לתפקיד המנכ"ל שלה בשנת 2008, הייתה לו ביקורת בשנת 2009, שהייתה שנה קשה במיוחד, על התנהלות הקבוצה. מאז חלפו ארבע שנים והיום אין מחלוקת שהמינוי הזה היה מוצלח ביותר.

"מכאן ואילך מה שכתבת לא נכון. גיא לא עוזב את המרקר ואת 'הארץ', הוא לא יוצא לחופשה, והוא ימשיך לכתוב בעיתון ולהיות מעורב בדברים כפי שהיה עד היום. יחסיי עם גיא אינם 'סבוכים עד מעורערים', אלא להיפך, יחסינו מעולים והוא ממשיך להיות איש המרקר ו'הארץ' בכל מובן. קשה לי להצביע על איזשהו עיתונאי בישראל שהגיע להישגים שאליהם גיא הגיע, ובטח שאני גאה שההישגים האלה הושגו ב'הארץ'.

"לא התייעצתי עם גיא בזמנו על שותפות אפשרית של ליאוניד נבזלין ב'הארץ', אם כי סיפרתי לו על האפשרות המתגבשת, וממילא גיא לא התנגד לכניסתו כשותף. ממספר מפגשים ביניהם מאז שנבזלין הצטרף התרשמתי שגם היחסים ביניהם מצוינים.

"ואל הויץ שלך בקשר לנוחי דנקנר אני רוצה להתייחס ברצינות. בשנים האחרונות עבודתו העיתונאית של גיא (ושל עורכים וכתבים במרקר) עוסקת ברפורמות הדרושות במשק הישראלי כדי שיהיה תחרותי יותר, מתקדם וחופשי, וכדי שלאזרחי ישראל תהיינה אפשרויות טובות יותר. בהקשר הזה נוחי דנקנר כלל לא עניין אותו. עניינה אותו רפורמה בסלולר, עניין אותו להביא לחיסול הריכוזיות במשק הישראלי שהביאה לכך שמספר קטן של אנשים שולטים בנתח עצום מכספי הציבור, והם גם לווים גדולים בעסקים אחרים שלהם, ובכך נגרם סיכון לכספי הציבור, לדמוקרטיה ולרגולציה, ונמנעת גישה תחרותית שוויונית לאשראי של יזמים ואנשי עסקים אחרים. נוחי דנקנר טעה אולי לחשוב שהוא מושא כתיבתו של גיא, אבל הרפורמה בסלולר זה לא רק בסלקום, והרפורמה בריכוזיות זה לא רק באי.די.בי".

כל אחד והיעקב פרנקל שלו

כל העיתונים, מטבע הדברים, הקדישו ביום שני את הכותרת הראשית למינויו של יעקב פרנקל לנגיד בנק ישראל. ב"ישראל היום" (בתמונה העליונה למעלה) בירכו על המוגמר, הדגישו בכותרת הגג כיצד "ראש הממשלה שכנע את פרנקל לחזור לכהונה כנגיד", הזכירו בכותרת המשנה שמדובר ב"חתן פרס ישראל לכלכלה", סיפרו כי פרנקל "הסכים לקבל עליו את התפקיד אחרי לא מעט לבטים", הוסיפו צילום של הנגיד הנכנס צוחק בשביעות רצון לצידו של הנגיד היוצא סטנלי פישר וקינחו בטור של דן מרגלית שציין כי המינוי של פרנקל הוא "ביסודו של דבר החלטה הגיונית".

למחרת, יום שלישי, פורסמה בשני העיתונים תמונתם של נתניהו, פרנקל ויאיר לפיד ממסיבת העיתונאים המשותפת שערכו יום קודם בכנסת. ב"ישראל היום" (בתמונה התחתונה למעלה) בחרו בתצלום שבו נתניהו ופרנקל מישירים מבטם לעיתונאים בעוד שלפיד מתבונן על השניים שלצידו בפרופיל מעט כהה. מעל נתניהו, שקיבל כיסא שהמושב שלו הוגבה מזה שקיבלו שני המכובדים שלצידו, מתנוסס כמובן סמל מדינת ישראל, וראשו גבוה ב-8.5 מ"מ מזה של לפיד. הכותרת מעל התמונה סיפרה כי "פרנקל הנגיד הבא" משום ש"ראש הממשלה לא הסכים לשמוע 'לא'". כיתוב התמונה הסביר כי "לא היה קל למצוא מחליף לפישר". בתחתית העמוד הופיעה הכותרת "מינוי פרנקל ישדר יציבות ואחריות למשק".

שנאמר: כל אחד והיעקב פרנקל שלו.

כהנא חי? מתברר שכן (אבל לא על האלונקה)

הביטו נא היטב בתמונה הפטריוטית הזו. מצולמים בה שישה מילואימניקים מיחידה קרבית. חמישה מהם, שפניהם גלויות, נושאים בידיהם אלונקה שעליה שוכב מילואימניק נוסף שפניו מוסתרות באמצעות שתי ידיו האוחזות באייפון. אילו אותו חייל היה יודע שכעבור מספר חודשים התמונה תזכה לככב בעיתון יומי נפוץ, ויומיים לאחר מכן תוזכר גם בטור תקשורת נידח, לא מן הנמנע שהוא היה מסמס באייפון את המשפט: "אני לא עמר כהנא".

החייל השוכב באלונקה, ושקיבל את כרטיס הביקור הגדול ביותר, הוצג בתמונה כעמר כהנא, מורה דרך בן 26 מהיישוב עפרה. אף אחד מהפרטים הללו איננו נכון בהתייחס למילואימניק השוכב באלונקה. אז מיהו האיש? אין לי מושג, למרות שניסיתי לברר עם חלק מהמצולמים. מה שבטוח, עמר כהנא הוא לא. כהנא, חבר ילדות ובן מחזור של של נוביק מעפרה, אינו מופיע בתמונה, אינו קשור במישרין או בעקיפין ל"נמרי השחקים" ומשרת בכלל ביחידת מילואים אחרת לגמרי.

עמר כהנא, איפה אתה עושה מילואים?
"בעיקרון אני בצנחנים".

אז זה לא אתה שנמצא על האלונקה שרואים בתמונה?
"לא. למה? בסך הכול זו סתם תמונה".

אתה חבר של עקיבא נוביק?
"אני מכיר את עקיבא, אבל זה לא קשור לתמונה. אין לי מושג. ראיתי את זה רק בוואטס אפ. לא ראיתי את זה בעיתון. זה כזה משנה?".

תגיד, אם כבר מדברים, גם אתה חש בעלייה במוטיבציה של אנשי המילואים?
"שאלה טובה. האמת, זה מורכב. אני באופן אישי לא מאוד שמח ללכת למילואים ולהתעסק בזה, אבל אני מבין שזה צורך".

תשובה כנה. חבל שהיא עומדת בסתירה קלה לדבריו של "עמר כהנא" מהתמונה. הוא דווקא מצוטט בכרטיס הביקור כמי שאומר: "אני מאוד אוהב את היחידה, כל הסדיר חיכיתי כבר להגיע לכאן".

עקיבא נוביק, מה שלומך?
"בסדר גמור".

תרצה להשיב לשאלה המסקרנת מדוע הצגת את החייל האלמוני השוכב באלונקה כעמר כהנא, שהוא לגמרי במקרה ידיד שלך מעפרה?
"לא מעוניין, תודה".

הרי החדשות, ועיקרן אגדה אורבנית

האם חברת "סמסונג" העבירה לחברת "אפל" מיליארד דולר ביותר מ-30 משאיות שהיו מלאות במטבעות של חמישה סנט? על פי אחד המבזקים ששודרו בשבת האחרונה בגלי צה"ל – בהחלט כן. במבזק – שאותו ערכה הכתבת לענייני תעופה, תחבורה ותיירות, יובל אקרמן – נאמר כי חברת "סמסונג", שבית-המשפט פסק לאחרונה כי הפרה פטנטים של "אפל", החליטה לשלם את כספי הפיצויים באמצעות לא פחות מ-20 מיליון מטבעות בשווי חמישה סנט.

מגלי צה"ל נמסר בתגובה: "לצערנו מתוך אלפי שעות שידור בשנה, לעיתים נעשות בתום לב גם טעויות בשידור, שנובעות מהעבודה האינטנסיבית של כתבי החדשות במערכת. מיד עם זיהוי התקלה, ראש מחלקת החדשות בגל"צ ערכה בירור יסודי והכתבת ננזפה ואף הושעתה. למניעת הישנות מקרים דומים, נערך תחקיר בראשות ראש מחלקת החדשות, הופקו לקחים ואנו מאמינים שמדובר במקרה בודד ושאין בו להטיל דופי בעבודתה המקצועית של מחלקת החדשות בגל"צ".

תג מחיר שעולה ויורד

כמה אירועים מכוערים של "תג מחיר" אירעו מתחילת 2013 ועד היום? תלוי את מי שואלים ואיזה עיתון קוראים. ביום רביעי שעבר סיקרו כל העיתונים את פעולת "תג מחיר" שאירעה יממה קודם לכן בכפר אבו גוש. על פי "ידיעות אחרונות" (למעלה) "בארבעת החודשים הראשונים של השנה (מינואר עד אפריל) בוצעו 165 אירועי 'תג מחיר'". לעומת זאת על פי "הארץ" מאותו יום ממש (למטה) "בשנת 2013 השב"כ מונה עשרה מקרים של פשעי שנאה לאומנית המכונים 'תג מחיר'"?

כך כבשו הסורים את "מעריב"

האם בשאר אל אסד כבר חתם על מנוי ל"מעריב"? אם עדיין לא, מומלץ לו בחום להתקשר בהקדם לשירות המנויים בקרליבך 2, כדי שיוכל להתעדכן בהתפתחויות הגדולות עד קטנטנות המתחוללות במדינה שהוא עדיין מנסה להמשיך לשלוט בה. מתוך 52 הגיליונות שהודפסו בחודשיים האחרונים, הופיעו בעמוד השער של "מעריב" לא פחות מ-11 כותרות ראשיות המוקדשות לנעשה בסוריה (בממוצע כותרת ראשית אחת בכל פחות מחמישה גיליונות).

ב"מעריב" נמנעו מלהגיב.

צחי קומה נגד העלוקה

צחי קומה הוא בעל טור הרכילות הנפוץ "העלוקה" במוסף "24 שעות" של "ידיעות". אילו היה מנהל יומן, מה הוא היה כותב בו השבוע? שאלה מסקרנת. הנה הצעה היפותטית לחלוטין, שלא לומר פיקטיבית לגמרי, לדף אפשרי ביומן:

יומני היקר,

אני יודע שכבר המון זמן לא כתבתי לך, אבל קצת קשה לי להתמיד בזה. לא פשוט לייצר עשרה אייטמים רכילותיים כל יום ואחר כך עוד למצוא זמן פנוי ולהספיק לכתוב יומן. מזל שלפעמים יש בעבודה שלי רגעים מרגשים. מה למשל? אתה צוחק עליי עכשיו. מה, כבר הספקת לשכוח איך עזרתי לאוחובסקי למכור את הכרטיסים שלו למופע של ברברה סטרייסנד? הוא היה כל כך במצוקה, המסכן, ואני, צחי קומה, אני ולא אחר, פשוט הצלתי אותו! זה, למשל, מסוג המקרים הבודדים שבהם אני אומר לעצמי: צחי, רק בשביל מעשים טובים כאלה משתלם להיות בעל טור רכילות.

ואתה יודע מה הכי אוכל אותי, יומני היקר? המחשבה המייסרת ששוב טעיתי כשלא קראתי בזמן את ההורוסקופ הכל כך מדויק של מרים בנימיני ב"7 ימים". מה חבל שרק בדיעבד נודע לי שביום שישי האחרון היא שוב קלעה בול, כשכתבה שבני מזל בתולה "נכנסים לתקופה מתוחה פחות, בעיקר בכל הנוגע לתחום המקצועי". הו, שאננות ארורה! אילו רק ידעתי מבעוד מועד שזו תהיה התחזית המדעית של מרים הייתי מחדיר לעצמי בכוח קצת מתח עבודה בריא. אולי זה היה חוסך לי את כל מה שקרה בהמשך.

למחרת, יום רביעי שעבר, פרסמתי אייטם נוסף: "כבר חשפנו כאן לראשונה שיעל בר-זוהר ובעלה גיא זו-ארץ יופיעו לראשונה יחד על במה כזוג נשוי בהצגה 'שלגיה והצייד'. נגלה שגם גלית גוטמן לוהקה להצגה ותגלם שם את המכשפה".

חלפו ארבעה ימים, וביום ראשון האחרון פרסמתי עוד אייטם: "לאחר שקראתם כאן לראשונה על פרידתם, מאיה בוסקילה ובעלה מתן כהן הגיעו לרבנות בתל אביב ויצאו משם גרושים רשמית".

כמה שאלות היו לעלוקה הזה! הוא פשוט לא עזב אותי! ומה יכולתי לעשות, יומני היקר, חוץ מלתת לו איזו תשובה ממלכתית? אז אמרתי לו, בקול סמכותי ובקצב הכתבה: "מדינת ישראל קוראת מבחינתי רק מדור אחד, את המדור הנקרא בישראל מזה עשור, את המדור 'העלוקה' בעיתון הנפוץ ביותר במדינה, 'ידיעות אחרונות'. שיהיה סופשבוע נעים, מלא אנרגיות חיוביות וסקופים יפים". נראית לי תגובה בסדר, לא?

בקיצור, יומני היקר, אני עדיין תוהה מה לעשות. אעדכן אותך אם אמצא פיתרון יצירתי כלשהו.

עד אז – נשיקות.

שלך תמיד,

צחי

כל אחד והיעקב עמידרור שלו

האם ראש המטה לביטחון לאומי, יעקב עמידרור, יעזוב בקרוב את תפקידו כי זהו המועד שנקבע מלכתחילה? או שמא הוא פורש בשל יחסים מעורערים בינו לבין ראש הממשלה? ואולי עמידרור בכלל נאלץ לעזוב את תפקידו בשל מעורבותו בדיוני הממשלה על עתיד שוק הגז? תלוי את מי שואלים.

שנאמר: כל אחד והיעקב עמידרור שלו.

מסיפורי דנקנר אפשר ללמוד (29)

איך אמנון דנקנר נעשה אדם כותב? לדנקנר היו כמובן שפע סיפורים על כך. אחד מהם התרחש באוקטובר 1962, בתקופת משבר הטילים בקובה.

באותם ימים של ערב קטסטרופה בינלאומית מאיימת, יצא דנקנר בן ה-16 עם בני כיתתו למחנה גדנ"ע. מדריך הקבוצה היה עוזי בנזימן. חברו הטוב של דנקנר היה חיים רכלבסקי, לימים הסופר חיים באר. כמעט 29 שנים לאחר מכן, בתקופת מלחמת המפרץ מלאת הטילים והחרדות, נזכר דנקנר באותה תקופה מאיימת וכתב עליה בעיתון "חדשות". "היינו ילדים מלאי תודעה פוליטית מפותחת, קוראים רעבתניים של עיתונים, והיינו מוטרדים מאוד מגורלו של העולם, אשר, כזכור, הנחנו אותו מאחורינו בנוסענו אל המחנה, כשהוא מתנדנד על עברי פי הפחת של מלחמת השמד גרעינית", כתב דנקנר. "חשנו כי בכל רגע אנו צפויים לחזות בפצצות האטום המדליקות את העולם מעל ראשינו, והיינו מאוד עצבניים ומתוחים".

בערב נכנסו ילדי הכיתה לישון זוגות זוגות באוהלים. בשעת לילה מאוחרת חש דנקנר יד ננעצת בצלעותיו ומטלטלת אותו. דנקנר פקח את עיניו, וראה מולו את פרצופו המבוהל של בן זוגו לאוהל, חיים רכלבסקי, שבישר לו בבהלה כי המלחמה החלה. מבעד למשולש הפתוח של האוהל ראו השניים איך השמיים נדלקים מעליהם. "כדורי אש ענקיים נסעו ברקיע והבעירו אותו בלהבות אדומות צהובות, עננים אפורים התפתלו והסתלסלו במהירות, וכל זה לווה בקולות מחרישי אזניים, שהתפוצצו באוזנינו והרעידו את הקרקע החולית מתחתינו", תיאר דנקנר. "מעולם לא ראינו כחיזיון הזה, והיינו משוכנעים כי סוף העולם הגיע, ומה שאנחנו רואים אינו אלא פעולתן של חלק מהפצצות האטומיות המציתות את העולם, משולחות מארצות הברית ומברית המועצות".

שני החברים הטובים, דנקנר ורכלבסקי, התיישבו באוהל וחיבקו זה את זה בדמעות של צער. "ידענו שעוד שעה קלה, כשתגיע הקרינה אלינו – ניצרב באש המוות ונעלה בעשן על גבעת החול שכוחת האל שלשפת הים", נזכר דנקנר. "זאת הייתה בסך הכול סופת ברקים, אולם מהיכן היינו צריכים לדעת? מה שהכרנו היו סופות כאלה הפועלות את פעולתן בחוץ, מאחורי החלונות של הדירה החמה, שפעולתן מוסתרת מאחורי קירות הבתים של ירושלים. מעולם לא ראינו סופה כזאת במלוא היקפה בטבע הפתוח".

תוך שהם שרויים שהם בפאניקה מוחלטת החליטו השניים להעיר את חבריהם הנמים, כדי שלא יחמיצו את רגעי החיים המעטים שעוד נותרו להם ויבזבזו אותם על שינה. "התחלנו רצים בין האוהלים וצועקים 'פצצת אטום! פצצת אטום! תקומו פצצה!'", תיאר דנקנר. "עדיין כואב לי כשאני נזכר ברגעים הבאים. פרצופים מנומנמים החלו צצים מבין יריעות האוהל בארשת של תהייה. לאט לאט החלו חברינו נאספים ונקבצים עלינו. לאט לאט החלו ההבנה והצחוק להתפשט במעגל, כולם עמדו שם כשהם אוחזים בצלעותיהם, מצביעים עלינו ומתפקעים בחדווה רועשת. אני חושב שזה הרגע המובהק שבו נעשינו שנינו אנשים כותבים. את העלבון הזה ניתן היה אולי לתקן רק ברבבות של שורות דפוס בשנים שיבואו. עמדנו כגלמים במעגל השמחה, כשהרעמים עונים לצחוקם הפרוע של חברינו, וספגנו בנמיכות רוח את חרפתנו".

מה משותף ליגאל רביד, גיא פלג, בוקי נאה ומתן שלנו?

בלילות הקיץ החמים שום דבר אינו קורה בדרום חולון. למען האמת, לא הרבה קורה אצלנו גם בימי החורף הקרים, או בצהרי האביב הזיווניים או בערבי הסתיו הלא ברורים. בדיוק כשהתלבטתי איך להפיג את השעמום צלצל הטלפון. על הקו היה הקונספירטור.

"נו, הורביץ, כבר גילית משהו סקסי ומעניין על מתן?", הוא פתח כהרגלו בשאלה.

"משהו סקסי ומעניין על מתן חודורוב?", ניסיתי לגשש.

"שוב אתה מנחש את עצמך לדעת", גיחך הקונספירטור. "אני מדבר כמובן על מתן חצרוני, הכוכב הנולד של חדשות 2 באינטרנט, שעשה בשבוע שעבר כיפה אדומה לכל הכתבים לענייני פלילים".

"זה שהצליח לראיין את עד המדינה מפרשת הבר-נוער?", ניסיתי להפגין מעט ידע.

"ועוד פעמיים, הורביץ, פעמיים הוא ראיין אותו!", הטעים הקונספירטור בהתפעלות. "וכל זה בזמן שחצי משטרה מחפשת את האיש שברח לה מתחת לאף, שלא לדבר על כל השועלים לענייני פלילים".

"מה, גם הם חיפשו את מתן?", התפלאתי.

"לא את מתן, אידיוט", התרגז הקונספירטור. "את עד המדינה. ושלא יהיה לך ספק, הורביץ. אין עיתונאי בארץ שלא היה שמח ללכוד לאיזו שיחונת בלעדית את העד הנמלט. אבל מי היחיד שהצליח לעשות את זה, ועוד פעם אחר פעם? נכון מאוד. אך ורק מתן שלנו".

"שלנו?", הרמתי גבה.

"בוודאי ששלנו", צהל הקונספירטור. "לא שמעת איך דני ואמנון הציגו אותו? 'מתן חצרוני שלנו!' האפרוח המוצלח שעשה עבודה כמעט מושלמת".

"למה כמעט מושלמת?", השתוממתי.

"בגלל כל סיפור הרקע", אמר הקונספירטור.

"סיפור הרקע של העד או סיפור הרקע של מתן?", ניסיתי להבין.

"הורביץ, אני מבקש ממך", העיר הקונספירטור ברכות מפתיעה. "מהיום אין יותר 'מתן', אלא אך ורק 'מתן שלנו'. זה ממש חשוב לי, בסדר?".

"כן, כן", אמרתי בקוצר רוח. "ומה התשובה לשאלה?".

"בוא נתחיל ברקע של העד", אמר הקונספירטור. "למה שלא תציץ בראיון לרגע? קדימה, הורביץ. אני מחכה על הקו ואין לי את כל היום".

מיהרתי למחשב והעליתי את הראיון של מתן שלנו עם עד המדינה.

"אני מול זה", עדכנתי את הקונספירטור.

"ומה אתה רואה ברקע, הורביץ?", הוא שאל.

"קיר מאבנים לא מסותתות, המזכיר במשהו אווירה אורבנית של אדריכלות רומנסקית עם נגיעות ארצישראליות, אולי מהתקופה העותומאנית", אמרתי ביראת כבוד.

"אתה יכול להגדיר את זה ככה", הסכים איתי הקונספירטור. "ואתה גם יכול לומר שמדובר בקיר מכוער למדי, שקשה למצוא רבים כמותו".

"נגיד", אמרתי בהשלמה. "אבל אתה יודע מה קצת מוזר? שבטור שמתן פירסם אחרי ההישג הבלעדי, הוא טען שהוא בחר את המקום הכי ניטראלי שאפשר לצלם בו".

"מתן שלנו, אתה בוודאי מתכוון", תיקן אותי הקונספירטור.

"רק שלנו", הזדרזתי להסכים.

"אז תדע לך שהרקע שמתן שלנו דימה לחשוב כניטראלי, היה בעצם טיפ טיפה מוכר לאחד השוטרים", אמר הקונספירטור בפסקנות. "עכשיו תריץ קצת את הראיון קדימה ותסתכל על הרקע שמאחורי מתן שלנו".

מיהרתי להריץ קדימה, עד שהגעתי לפריים המבוקש.

"אני מול הרקע של מתן שלנו", אמרתי תוך הדגשת המילה האחרונה.

"יפה, הורביץ", החמיא הקונספירטור. "עכשיו אתה מבין איך שוטריו המצוינים של ידידי יוחנן איתרו את העד? הם זיהו את הרקע של עד המדינה, איתרו בעזרת טכנולוגיות משוכללות את הרקע של מתן שלנו ופשוט עשו אחד ועוד אחד".

"או שמדובר בסתם צירוף מקרים", אמרתי בספקנות.

"שום צירוף מקרים!", צעק הקונספירטור. "איך זה שכאשר המשטרה תפסה את העד הוא שהה בדיוק, אבל בדיוק, באותו בניין כעור שבו מתגורר מתן שלנו?".

"חייבת להיות סיבה טובה", אמרתי בהסתייגות. "מדובר בכתובת מרכזית, בלב שכונת מגורים שגרתית. בהחלט ייתכן שזה צירוף מקרים".

"כן?", אמר הקונספירטור בארסיות. "אז אתה מתכוון להתעלם גם מהסטטוס הנוקב שיגאל העלה בפייסבוק?".

"איזה יגאל? מוסקו?", ניסיתי לנחש.

"הגיע הזמן שתיגמל מהאובססיה שלך ליגאל מוסקו", אמר הקונספירטור. "אני מתכוון כמובן ליגאל רביד, שבמוצאי שבת, אחרי שתפסו את העד, העלה את הסטטוס הבא: 'חברינו בחדשות 2 מעורבים גם בתפיסתו! הערב מישהו יצטרך להסביר איך הבחור הסתתר בביתו של הכתב. תיקון: בבניין של הכתב'. מה תגיד, הורביץ? זה עדיין נראה כמו צירוף מקרים?".

"לגמרי", אמרתי בנחת.

"וגם כשיגאל כתב שתי דקות אחר כך: 'איזה צירוף מקרים. אותו הבניין, מה?'. גם זה נראה לך כמו צירוף מקרים?".

"לא רק לי זה נראה ככה, אלא מתברר שגם ליגאל", עניתי בשלווה.

"לא ממש היית בשיעור שבו לימדו מה זה סרקזם, אה הורביץ?", ירה הקונספירטור. "חבל שלא קראת גם את סטטוס התגובה ליגאל שהעלה גיא".

"גיא רולניק?", שאלתי בעיניים נוצצות. "הוא לא בדרך לבוסטון? מה, יכול להיות שגיא צייץ שמתן שלנו ועד המדינה שלנו בלתי מחוברים?".

"מה פתאום רולניק?", אמר הקונספירטור. "אני מדבר על גיא פלג, שנזף ביגאל וכתב לו בסטטוס תגובה: 'הרמזים שלך מכוערים. תפרגן לתחקירן אלמוני שקירקס את כולם ושיחק אותה בענק'".

"אתה רואה?", אמרתי בטון מנצח. "אפילו גיא חושב שמדובר בצירוף מקרים".

"ומה לגבי בוקי?", הקשה הקונספירטור.

"נראה לי שבסדר", אמרתי. "ממשיך להוביל בהצלחה תיירים בחצר האחורית של תל אביב".

"התכוונתי לפוסט שהוא העלה בתגובה ליגאל ולגיא", התעצבן הקונספירטור. "בוקי כתב שם שהוא בירר, ושאם למשטרה יהיה אומץ להתעסק עם ערוץ 2, מתן עלול לחטוף תיק על סיוע ועל מתן מחסה. אתה לא חושב שמחובתך לכתוב על זה?".

"אני משוכנע שלא", אמרתי בהיסוס. "נאמנים עליי דברי המשטרה לפיהם עד המדינה יצא מרצונו, ועכשיו הוא בסך הכול חזר אליהם. מדובר בצירוף מקרים נדיר במיוחד".

"ומה לגבי מה שדוד כתב", שאל הקונספירטור. "על ההיכרות המעניינת המוקדמת שבין מתן שלנו לעו"ד משה, פרקליטו של העד והיועץ המשפטי של אגודת הלהט"ב?".

"נאמנה עליי ההנחה הרווחת שמדובר בצירוף מקרים", אמרתי בהחלטיות.

"ומה לגבי התהייה הנבונה שהעלתה דבורית?", שאל הקונספירטור. "נראה לך הגיוני שבכל הראיון הארוך ששודר ביום חמישי שעבר לא הופיעה שום שאלה על הבריחה של העד? למה שלא תבדוק אם הראיון לא צולם עוד לפני הבריחה של העד?".

"נאמנים עליי דבריה של ענת, דוברת חדשות 2, שאמרה לדבורית שהראיון נערך אחרי הבריחה", אמרתי בשלווה.

"כולם נאמנים עליך, אה הורביץ?", לעג הקונספירטור. "רק הנאמנות שלך לקוראים ההולכים ומתמעטים של הטור תמיד חסרה משום מה".

"לא נכון", התגוננתי. "תדע לך שגם לי יש מקורות ואני עושה בהם שימוש מושכל".

"בחייך, הורביץ", אמר הקונספירטור. "המקורות היחידים שאתה מכיר הם אלה שמביאים לך את המים לברז בדרום חולון. אחרת איך זה שאין לך הסבר למה מתן שלנו לא הפנה לעד שום שאלה על הבריחה?".

"ההסבר די פשוט", אמרתי בנחת. "מתברר שכאשר מתן שלנו ראיין את העד, ביום חמישי לפנות בוקר, הוא בכלל לא ידע שהעד לא חוזר לדירת המסתור. מתן שלנו היה בטוח שהעד עושה גיחה, והרושם שלו היה שבתום הראיון העד יחזור לדירה".

"נו, באמת", קינטר הקונספירטור. "מתן שלנו פוגש את העד לפנות בוקר, בלי שום ליווי של שוטרים, ושום סימני שאלה לא עולים אצלו? אתה משוכנע בזה?".

"חצי משוכנע", הודיתי. "החצי השני שבי משוכנע שמדובר בצירוף מקרים, ושזו הסיבה שמתן שלנו לא הפנה לעד שום שאלה על בריחתו".

"ואיך זה שמתן שלנו כתב שהראיון כולו צולם בסלולר שלו, אבל הצופים קיבלו ראיון משתי זוויות צילום", הקשה הקונספירטור.

"הסיבה פשוטה", אמרתי. "בזירת ההתרחשות היה יותר ממכשיר סלולרי אחד, ויותר מזה אני באמת לא יכול לפרט".

"כי אתה לא יודע?", שאל הקונספירטור.

"כי אני לא יודע", הודיתי.

"אז למה שלא תתקשר סוף סוף למתן שלנו ותפנה אליו את השאלה הזו, וגם תשאל אותו איך זה שעד המדינה אותר דווקא בבניין שבו מתן שלנו גר?".

"כי כבר עשיתי את זה", הפתעתי את הקונספירטור. "טלפנתי למתן שלנו".

"באמת?", התפלא הקונספירטור. "נו, ואתה מתכוון להחזיק אותי במתח עוד הרבה זמן או לספר לי סוף סוף מה מתן שלנו ענה?".

"מתן שלנו אמר שהוא יודע שאנחנו עובדים באותו אתר, אבל מבקש שאני אפנה את שאלותיי לחדשות ערוץ 2", אמרתי בעצב.

"זה הכול?!", התפלץ הקונספירטור. "תראה איך התדרדרת, הורביץ. עד כדי כך שאפילו אנשים שעובדים איתך תחת אותה קורת גג לא מוכנים להחליף איתך מילה. נו, ופנית לחדשות ערוץ 2?".

"בהחלט", אמרתי בתסכול. "אבל שם רק ביקשו שוב להבהיר שהראיון התקיים לאחר שהעד ברח מדירת המסתור והוסיפו שמעבר לזה הם מסרבים להתייחס. מה שמוכיח מעל לכל ספק שכל הסיפור הזה מתחילתו ועד סופו הוא לא יותר מצירוף מקרים אחד גדול".

ואם כבר צירופי מקרים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".

כתבו לאביב הורביץ