הטלוויזיה שלנו הופכת למפחידה יותר. וזה לא רק החדשות שמפציצות אותנו באבולה ודאעש, אלא גם אינספור סדרות האימה שמציפות אותנו בשנים האחרונות, ומזכירות לנו שעל כל רוצח סדרתי אמיתי יש לפחות חמישה מתוסרטים, כי המקום המופרע באמת זה המוח שלנו. מלבד רוצחים סדרתיים נוחתים עלינו גם זומבים, ערפדים, עריפות ראשים ומתיו מקונוהיי עם פיאה. אבל בזמן האחרון נדמה שהטלוויזיה לא מנסה רק להבהיל אותנו, אלא גם להגעיל אותנו. אם פעם איברים כרותים ופנימיים היו נחלתם של זוועתונים נחותים מזן "המסור" ו"הוסטל", עכשיו בכל פעם שפותחים טלוויזיה עלול להתגלגל לנו ראש ערוף מבעד למסך.

דמיון זה פאסה

"הנגיף", הסדרה החדשה של גיירמו דל טורו ("המבוך של פאן") שמשודרת בארץ ב-yes, עוקבת אחר מגיפה מסתורית המשתוללת בניו יורק והופכת את הנדבקים בה לערפדים לוכסן זומבים, שבמהלך ההידבקות צריכים להתמודד עם נשירת שיער ושיניים, דימומים ונשירת איברי מין. בסוף התהליך הם הופכים ליצורים משונים (אם תחזיקו מעמד עד הפרק השלישי תזכו לראות גם נתיחת גופה מפורטת של אחד מהם) שיכולים למצוץ לכם את הדם בעזרת צינור ענק שנשלף מלועם ומשפד לכם את הצורה. סדרות ותיקות קצת יותר, כמו "המתים המהלכים", כבר הרגילו אותנו לאיברים כרותים, מוחות ועיניים המשפריצים לכל עבר, ובסדרה הזניחה "המלוק גרוב" תוכלו לראות טרנספורמציה מפורטת של בחור חתיך לזאב, כולל העור הנקרע וגלגלי העיניים שנופלים.

בטיזרים לעונה הרביעית של "אימה אמריקאית", הסדרה המעולה של ראין מרפי ובראד פלצ'וק, תוכלו לראות אישה עם שני ראשים וגבר עם מסמרים שתקועים בכל גופו, ובטריילר פופולרי במיוחד, שלאחר מכן התברר כמזויף, גם בחורה יפה שלעור גבה תפורים כנפי מלאך שאותן מזיז ליצן רצחני. לעונה הזאת יקראו "פריק שואו", וזה אחרי שלוש עונות מבעיתות במיוחד שכללו שלל עוברים בצנצנות, ניסויים בבני אדם, בית משוגעים מעוות ושאר חומרים שמהם מורכב איזשהו זרם תודעה אפל ומסויט שהיה יכול לצלק אותנו אם לא היינו כבר רקובים ומחושלים מאינספור סרטים וסדרות מעקמי נפש.

gore- המתים המהלכים (צילום: Gene PageAMC באדיבות yes)
ערים? "המתים המהלכים" | צילום: Gene PageAMC באדיבות yes

סדרות נוספות שאתם יכולים להוסיף לעיסה המדממת שעל המסך שלנו הן "אוטופיה", סדרה בריטית גרפית במיוחד שזכתה לבוחטות של מכתבי תלונה על אלימות המערבת ילדים, ובקרוב תגיע ל-HBO בגרסה אמריקאית בבימוי של דיויד פינצ'ר; "The Following" המעפנה בכיכובו של קווין בייקון, שמנסה לתפוס רוצח סדרתי שמנהיג סוג של כת שבמסגרתה משכנע אנשים לדחוף לעצמם סכינים לעיניים; ו"חניבעל", שבה אוכלים אנשים ורוצחים אותם בשלל אופנים מפחידים. המייחד את שתי הסדרות האחרונות הוא שהן לא סדרות כבלים, אלא כאלה שמשודרות ברשתות הגדולות בארצות הברית, שלרוב התכנים שלהן הרבה פחות אלימים, מיניים או שנויים במחלוקת.

גם "משחקי הכס", שאף פעם לא הייתה מעודנת במיוחד, עלתה מדרגה. אם בעונה השלישית הזדעזענו מ"החתונה האדומה", שבה נרצחו רוב סטארק ואמו, וארוסתו ההרה נדקרה למוות בבטנה, בעונה הזאת (זהירות, ספוילרים!) ראינו את ההר מוחץ את ראשו של אוברין, עם שתי אצבעותיו דחופות בתוך עיניו, לכדי עיסה מדממת. ויש פה תהליך מעניין – הרי רצח אישה הרה מזעזע יותר מזה של דמות משנית, אבל "פיצו" על זה באלימות גרפית קיצונית (הראש נמחץ והעיניים משפריצות). פעם, כששני אנשים היו נלחמים בטלוויזיה ואחד מהם היה הורג את יריבו בדרך אכזרית, הקלוז אפ היה על פניו המאומצות והמזיעות של ההורג, והיו נותנים לסאונד ולדמיון להשלים את התמונה. היום רואים גם את מצבו העגום של המפסיד. אין צורך לדמיין יותר כלום, סבירות גבוהה יותר שתשקיעו את האנרגיות בלנסות ולשכוח.

ומה הכוונה בלדמיין? ביצירת המופת של רידלי סקוט משנת 1979, "הנוסע השמיני", שעוסקת בחייזר מפלצתי שהורג נוסעי חללית, עוברת שעה שלמה עד שרואים את המפלצת ולכל אורך הסרט היא מופיעה על המסך, נטו, אולי דקה וחצי. ב"מלתעות" של ספילברג מ-1975, הכריש מגיע לאחר שעה ועשר דקות. הנוכחות של המפלצות זעומה. האלימות, גם אם גרפית לעתים, מגיעה במנות קצובות. ספילברג וסקוט ידעו שמים מאדימים או צג מחשב מרצד על ספינת חלל יכולים להבעית יותר מקלוז אפ על מעיים שפוכים, כי תמיד נפחד פחות ממה שעל המסך מאשר ממה שעלול להתגנב אלינו מעבר לכתף.

עין תחת עין

אבל רגע, בואו נחדד: אנחנו לא מדברים פה על סדרות אימה או מותחנים באופן כללי, אלא מתמקדים במה שמכונה בלעז Gore: אלימות גרפית במיוחד, ברוטלית, מפורשת, שיכולה לכלול פציעות, עינויים, רצח, או התאבדות. היא יכולה להיות משודרת בחדשות (תמונות של גופות או חלקי גופות מפיגועים, גופה במזוודה, סרטוני עריפת ראש של דאעש), או בסרטים ובסדרות טלוויזיה.

gore - שואת הקניבלים  (צילום: Hurton)
אוקי, אנחנו מבינים למה זה נאסר לצפייה. "שואת הקניבלים" | צילום: Hurton

בקולנוע, אפשר היה לראות גור כבר בשנות השבעים בסרטים כמו "המנסרים מטקסס", בסרטי ניצול Exploitation Films)) כמו "שואת הקניבלים" האיטלקי (שמרבית עותקיו הוחרמו בין היתר בגלל שמועה כי השחקנים באמת נרצחו במהלך צילומי הסרט) וב"סרטי ספלאטר" (מלשון התזה), המכילים כמויות גדולות של דם וקרביים, כמו "ליל המתים החיים".

הז'אנר חווה תחייה מחודשת בתחילת שנות האלפיים עם מה שמכונה "פורנו עינויים", וכולל את סדרת סרטי "המסור" ו"הוסטל", שצולמו בתקציב נמוך יחסית והרוויחו המון, מה שהוביל למספר סרטי המשך. ב"המסור" אנשים צריכים לענות ולהרוג זה את זה על מנת להינצל, כחלק מניסוי של רוצח סדרתי בשם ג'יגסו, וב"הוסטל" נחטפים תיירים במזרח אירופה כדי לספק את יצריהם המעוותים של סאדיסטים עם כסף שרוצים לענות למוות בני אדם ומוכנים לשלם על זה. השיא הגיע ב-2009 כשיצא הסרט "הנדל האנושי" שהפך למדובר במיוחד, בעיקר כי הרעיון שמאחוריו מעוות להחריד – מדען נאצי מטורף חוטף אנשים ומנסה להפוך אותם, על ידי ניתוח המחבר פה לעכוז, למרבה רגליים אנושי. ה"הצלחה" הובילה ליצירת סרט המשך שהיה כה מחריד, שנאסר להקרנה והפצה בבריטניה, גם לא ב-DVD  או דרך הרשת.

מה שנחשב פעם לשוליים הסהרוריים של הקולנוע הפך למיינסטרים מוחלט (לא כולל "הנדל האנושי", יש גבול). ואם זה מיינסטרים, למה שזה לא יהיה בטלוויזיה? בהתחלה היו אלה הכבלים האמריקאיים – HBO, שואוטיים, FX ו-AMC, ערוצים בתשלום שאינם תלויי פרסומות, ויכולים להרשות לעצמם לשלב תכנים קצת יותר נועזים ולא לפנות לכל המשפחה. שם שודרו סדרות אלימות או מיניות או גם וגם כמו "המתים המהלכים", "משחקי הכס", "דם אמיתי", "הסקס של מאסטרס" ו"אימה אמריקאית". משם התופעה התפשטה גם לרשתות הטלוויזיה הגדולות עם הסדרות "חניבעל" ו"דה פולואינג", שעשו את אותו הדבר רק בלי יומרת האיכות, מה שאומר שהרבה יותר אנשים יכולים להיחשף אליהן.

ומי אמור לפקח על הדבר הזה? מכיוון שזה נושא קצת משעמם, נספר בקצרה שבאמריקה יש את ה-MPAA, שמדרגת סרטים מ-G, שבהם כולם יכולים לצפות, ועד ל-NC17, שהצפייה בהם מותרת לבני 18 ומעלה. בטלוויזיה המצב קצת יותר מסובך, אחרי הכל לכולנו יש אחת בבית (או אם לדייק, ל-99 אחוז מהמשפחות בארה"ב, וליותר מחצי מהילדים יש טלוויזיה בחדר) ולאף אחד אין סדרן בכניסה.

gore - משחקי הכס, החתונה האדומה  (צילום: Helen Sloan)
תכף יהיה פה שמח. "החתונה האדומה" מ"משחקי הכס" | צילום: Helen Sloan

הפיקוח על תכני הטלוויזיה נעשה על ידי המועצה הפדרלית לתקשורת, ה-FCC, שבשנת 1978 החליטה להטיל מגבלות חמורות וקנסות על תכני טלוויזיה ורדיו שיכללו קללות מסוימות, עירום ואלימות. כי מה זה מעיים מושפרצים לכל עבר אל מול חילול אוזני ילדינו עם המילה "פאק"? כמובן שמדובר בפיקוח על הרשתות הגדולות ולא על שירותי הכבלים הניתנים בתשלום. תעשיית הטלוויזיה הסכימה שיופיע על המסך אייקון בתחילת כל תכנית שיזהיר מפני תוכן שאינו מתאים לילדים. התכנים דורגו מ-TV-Y , המסמן תוכן לילדים ועד ל TV-MA, המסמן תוכן למבוגרים בלבד.

מה זה עושה לנו?

ולמה, בעצם, האלימות בטלוויזיה חייבת להקצין? קודם כל כי התרגלנו. כי ככל שנצרוך יותר אלימות, נזדקק ליותר ממנה כדי להתרגש. אם פעם ראשו הערוף של נד סטארק הספיק בשביל שנדבר שבוע על פרק של "משחקי הכס", עכשיו צריך לפחות איזו "חתונה אדומה" ומרובת הרוגים בשביל שלמישהו יהיה אכפת. כיום, כדי למסמר אותנו לספה צריכים, מילולית, למסמר מישהו למשהו. סדרות טלוויזיה צריכות לא רק להתחרות בסדרות אחרות, אלא גם בסרטי קולנוע ומשחקי מחשב, שמעולם לא היססו לשפוך עלינו דליי דם.

ג'ודית מ. סגרזי, דוקטור לקרימינולוגיה, טוענת בספרה "Victimology" שחשיפה לאלימות במדיה הפופולרית גורמת לדסנסיטיזציה (קהות רגשית), הופכת אלימות ונשק לכלים לגיטימיים לפתרון בעיות וגורמת לאלימות להיות לא רק מקובלת, אלא אפילו מרגשת ונעימה. אחרי הכל, אנחנו חיים בעולם שבו רוצחים סדרתיים הם גיבורי תרבות - כלב מי שלא חרד לגורלו של דקסטר לאורך כל העונות האחרונות, ומי לא אוהב את חניבעל לקטר.

הקהות שלנו באה לידי ביטוי באופן מעניין יותר בטרנד הרג הדמויות המרכזיות. אם פעם ידענו שלא משנה בכמה צרות תסתבך הדמות הראשית, בסוף היא תצא בשלום, היום שום דבר כבר לא בטוח. "משחקי הכס", "האישה הטובה", "האנטומיה של גריי"  ו"בית הקלפים" הוכיחו שאף דמות לא חסינה בפני מחסום יצירתי של כותבים ושאיפה לקצת באזז רשת בריא. וזה מדהים, הרי בחיים לא היינו מעלים על דעתנו להיפרד ממישהו ב"חברים" למשל. דמויות אהובות הן כמו משפחה, הן לא אמורות פשוט למות בלי אזהרה. אבל התרגלנו, זה אפילו מוסיף קצת לריגוש.

gore - הנדל האנושי   (צילום: מתוך ויקיפדיה)
לא לבעלי קיבה חלשה. בעצם לא בכלל. "הנדל האנושי" | צילום: מתוך ויקיפדיה

למרות מה שטוענת סגרזי בספרה, מחקר מוכר של שני חוקרים חשובים בתחום התקשורת (גרבנר וגרוס) טען בתוקף כי לאלימות בטלוויזיה אין באמת השפעה כזאת גדולה על הצופים. לפיהם, תכנים טלוויזיוניים אלימים כן יוצרים תחושה של עולם אפל ומפחיד ובונים ראיית עולם שלא תמיד מתיישרת עם המציאות, אבל לא גרמו לעלייה באלימות בחברה. מצד שני, מדובר במחקר די ישן, ואילו כיום כבר שמענו על כמה בנות 12 שזממו לרצוח את בת כיתתן בהשפעת "גאליס", וגם על שלל פשעים בעולם שמתבצעים על ידי ילדים צעירים יותר ויותר. ההנחה היא שתכנים אלימים יגבירו נטיות אלימות שקיימות גם ככה, ושנטיות אלימות יובילו לצפייה כבדה יותר בטלוויזיה.

אבל מכיוון שרובנו לא ניתן לילדינו לצפות בקרוב במרתון העונה הראשונה של "אימה אמריקאית" - ובתקווה שהם לא יצליחו לראות לבד את סרטוני דאעש או יקבלו בוואטסאפ תמונות של חלקי גופה במזוודה - כפי הנראה אנחנו נהיה אלו שנמשיך לצפות בשלל איברים כרותים שמתעופפים על המסך. רוב הסיכויים שזה לא יגביר את הנטיות האלימות שלנו או יעוות את תפיסת העולם שלנו, שגם ככה אף פעם לא הייתה מי יודע מה, אבל משהו מזה כן חייב להישאר. אנחנו נהיה בסדר, ואנחנו נמשיך לצפות בסדרות האלו כי חלקן באמת מעולות ("המתים המהלכים") וחלקן פשוט שם. אבל אולי יום אחד, אחרי מאות שעות של חיתוך וקיצוץ וביתור, נגלה שהתקמטה לנו קצת הנשמה. כל עוד אנחנו אנושיים, אין אפשרות אחרת. 

לכל כתבות המגזין