ב-1976, כשאדי תהילת העבר שלו כבר החלו להתפוגג, החליט משה דיין להקים עיתון יומי חדש – "היום הזה". העיתון החזיק מעמד חודשיים. נוח מוזס, המו"ל של "ידיעות אחרונות", ודב יודקובסקי, ששימש כעורך העיתון בפועל, ארבו לרגע שבו דיין יתייאש מההרפתקה התקשורתית. הוא נחשב לכותב מרתק, ספריו היו רבי מכר והם רצו אותו אצלם. ביום שבו יצא הגיליון האחרון של העיתון המדשדש התקשר יודקובסקי לדיין, הציע לו לכתוב בקביעות בידיעות והבטיח לשלם לו כל סכום שירצה. דיין שתק דקה ארוכה, ואז שאל: "כמה?" יודקובסקי נקב בסכום. מעבר לקו שוב השתררה שתיקה ארוכה, שהגיעה לסיומה כשדיין אמר מילה אחת: "נטו".
האנקדוטה הזו, שמופיעה בעמוד 150 של "העיתון – וסיפור המשפחה שמאחוריו", חורגת מליבת התוכן של הספר שכתבה עדי מרקוזה-הס (עדי במלעיל, קיצור של עדה). הספר לא מתמקד בסיפורים של מאחרי הקלעים על מנהיגים ומפורסמים שהעיתון סיקר; הזרקור מכוון דווקא פנימה, אל משפחת מוזס, שושלת המלוכה של העיתונות הישראלית. כמו בכל שושלת, גם כאן השילוש הלא קדוש – כוח, כסף וקשרי משפחה – מייצר דייסה מהבילה של תככים, בגידות, אהבות ושנאות. הקוקטייל המלבב הזה מטובל גם בטרגדיה שעוברת כחוט השני מדור לדור – כי אם כבר אופרת סבון, אז עד הסוף.
את ההצצה הנדירה הזו, אל חדרי החדרים של העיתון של המדינה (עם כל הכבוד ל"ישראל היום"), מספקת במפתיע מי שהיא בעצמה קרובת משפחה. קרובה-רחוקה, ליתר דיוק. אם לתמצת עץ משפחתי סבוך, מרקוזה-הס היתה בת דוד של נוח מוזס המנוח, אביו של נוני, הבוס הכל יכול של אימפריית ידיעות בדור הנוכחי. הפעם האחרונה שבה יצא לה לשוחח עם נוני, למיטב זכרונה, היתה כשהיה נער (היום היא בת 65, מבוגרת ממנו בכשש שנים). ספק אם הספר שכתבה – בו היא מתארת איך השתלט על העיתון באופן כוחני ומתוחכם אחרי מותו של אביו, תוך דחיקת רגליהם של בני המשפחה האחרים בזה אחר זה – יביא לחידוש הקשר.
מה טיב היחסים בינך לבין הענף המשפחתי שמחזיק בעיתון? חלק יגידו שמדובר בסגירת חשבונות של קרובת משפחה מתוסכלת, שנותרה מחוץ למעגל ההשפעה והרווחים.
"לא, הכי רחוק מזה בעולם. כמעט אין לי קשר עם הצד הזה של המשפחה, ולכן גם לא מעורבים כאן מטענים רגשיים. כשהיינו ילדים היינו מתראים מדי פעם עם בני הדודים בשמחות משפחתיות. הכרנו בצורה שטחית, אבל בשנים שלאחר מכן לא התראינו. לאמא שלי היה יחס מאוד חם לאח שלה, יהודה מוזס (סבא של נוני, שרכש את העיתון בסוף שנות השלושים – א"ל), אבל בדור של הילדים זה לא נשמר. קשה להגיד שמדובר מבחינתי בזרים גמורים, אני יודעת מי הם ומניחה שגם הם יודעים על קיומי, אבל אין יחסי קירבה. ההורים שלי התייחסו די בזלזול לעיתון, הוא נחשב אצלנו לרדוד מדי והם חינכו אותנו שזה לא כבוד גדול שהוא שייך למשפחה. אצל ההורים שלי כסף לא היה חשוב, ולמעשה לא הייתי מודעת לכך שיש לי בני דודים עשירים. אני נוטה להאמין שאבא שלי בכלל לא ידע עד כמה המשפחה הזו עשירה, גם בשנים שהעיתון צבר עוצמה".
"יש משהו מאיים בכניסה לסיפור הזה"
מבט קצר על המסלול שעשתה מרקוזה-הס יגלה שהיא באמת חיה במרחק ניכר מעולם העיתונות. היא ביולוגית בהשכלתה, עבדה בפיתוח תוכניות לימוד באוניברסיטה הפתוחה וכתבה שורה ארוכה של ספרים בתחום הביולוגיה והמדעים. בשנים האחרונות עבדה בעיקר כמתרגמת, והיא מתגוררת עם בן זוגה בשכונה שקטה בהרצליה, מנותקת מהמולת הברנז'ה, ההון והעיתון. על השולחן בסלון מונח גיליון של "הארץ", שעליו היא מנוייה. "ידיעות" היא לא קוראת באופן סדיר, משום ש"לטעם שלי הם לא הצליחו לקלוע". אז איך התגלגלה דווקא היא להיות הראשונה שכותבת ספר נפיץ על העיתון והמשפחה? כמעט במקרה, לדבריה.
"הניצוץ הראשון נדלק בשיחה עם חברים, שסיפרו על קשיים ומריבות בעסק משפחתי שהם מכירים", היא אומרת. "אמרתי שאני מכירה מודל די דומה וסיפרתי קצת ממה שידעתי על המאבקים בתוך ידיעות, והם אמרו שזה נורא מעניין ושאני חייבת לעשות עם זה משהו".
הרעיון ליווה אותה תקופה, אבל את הדחף האמיתי לצלול למים הקרים קיבלה רק בעקבות סידרת פגישות עם דב יודקובסקי. את הקשר ביניהם יצר זאב מוזס, בן המשפחה היחיד שאיתו שמרה על קשר מבין אלה שנטלו חלק בהובלת העיתון. יודקובסקי, שנפטר לפני שלוש שנים בגיל 87, היה לדעת רבים האיש שבמשך כמעט חצי מאה עשה את ידיעות אחרונות למה שהוא. הוא המציא את הנוסחה לעיתון ש"לא ירתיע את תושבי שכונת התקווה ולא יבייש את הסלונים של רמת אביב", כלומר עיתון לכו-לם, וההישג הזה זיכה אותו ב-2002 בפרס ישראל לתקשורת. הוא עצמו הגיע ארצה בתום מלחמת העולם השנייה כצעיר חסר כל שניצל ממחנות ההשמדה, ונקלט בתל אביב בחמימות על ידי קרוב משפחה רחוק – יהודה מוזס. במשך ארבעה עשורים הוא עמד לימין המשפחה ועיצב את פני העיתון, עד שארנון מוזס נכנס למרכז הזירה לקראת סוף שנות השמונים. אחרי סידרה של מאבקי כוח ושליטה עם בעל הבית הצעיר והחדש נאלץ יודקובסקי לעזוב את מפעל חייו, ולקח איתו הביתה בטן מלאה והרבה מאוד מסמכים.
את המסמכים האלה זכתה מרקוזה-הס לראות. "בשלב מסויים הוא החליט לתת בי אמון. הוא כבר הקליט את עצמו מספר את זכרונותיו לצורך ביוגרפיה שתכנן לכתוב, אבל עניין הביוגרפיה דשדש והוא נתן לי את התמלול של ההקלטות. הוא החזיק בבית עשרות פרוטוקולים של ישיבות הנהלה של ידיעות שנכתבו על ידי אשתו לאה, ומכתבים נדירים. הבנתי שיש פה סיפור-סיפור, ושאני מאוד רוצה לכתוב על זה ספר. עד שהתחלתי לעבוד בצורה רצינית לא הייתי מודעת לעובדה שיש משהו מאיים בכניסה לסיפור הזה".
ואכן, מדובר בחתיכת סיפור, אפוס משפחתי רחב יריעה מהסוג שבדרך כלל מפרנס רומנים עבי כרס. תחילתו בעיתון בן שני עמודים שניהל בתקופת המנדט יהודה מוזס, איש עסקים בורגני שראה בעיתון השקעה שעשויה להניב רווחים. המשכו בפוטש המפורסם – הלילה הדרמטי בו עזריאל קרליבך, העורך המיתולוגי, נטש את העיתון ואיתו כל העורכים, העיתונאים והעובדים, עד אחרון הילדים התימנים שחילקו את הגליונות ברחובות. עוד באותו לילה הקימה חבורת המורדים עיתון מתחרה – "מעריב" (שבתחילת הדרך נקרא "ידיעות-מעריב"). אחר כך באו שנות המאבק הגדול, רווי היצרים, בין שני העיתונים, מאבק שהסתיים בנוק אאוט לטובת ידיעות, שהצליח להתאושש מהבגידה הגדולה, להתרומם מהקרשים ולהפוך לבדיחה את הלוגו המפורסם שהתנוסס על שער מעריב – "העיתון הנפוץ במדינה".
נקודת המעבר בין האפוס ההיסטורי לסיפורו של הדור החדש בעיתונות הישראלית היא טרגדיה. טרגדיה שמתוארת בפתיחת הספר: "בבוקר 7 באוקטובר 1985, ערב חג שני של סוכות, עצרה מכונית שרד שחורה ליד המדרכה בדרך פתח תקווה, מול בניין המערכת של ידיעות אחרונות. נח מוזס, העורך האחראי, דירקטור ובעל המניות העיקרי של העיתון, ירד מהמכונית. הוא הסתכל הישר לפנים, ראה אור ירוק ברמזור להולכי רגל והחל לחצות את הכביש. אבל האור הירוק הזה לא נועד לו. אוטובוס הגיח משמאלו, מעבר לפיתול בכביש. הנהג לא הספיק לבלום, ונוח מוזס הוטח בכביש בעוצמה רבה. הרמזור הירוק שראה הישר מולו היה מיועד למי שחוצים את המסלול הנגדי של כביש פתח תקווה (דרך בגין בשמו הנוכחי). ברמזור הולכי הרגל הקרוב אליו דלק אור אדום.
"הנהג שהוריד את נוח מול המשרד היה חתנו האהוב עמירם ניר, בעלה של ג'ודי בתו. עמירם הבחין במראה שמשהו קרה, וזינק מייד מהמכונית. אבל אף אחד לא היה מסוגל לעזור לנוח. אף שלא מת מייד, פגיעת האוטובוס היתה קטלנית. נח מת למחרת היום בבית החולים איכילוב."
ללוויית הענק, שהחלה בחצר של בית ידיעות אחרונות, התייצבו שועי המדינה ומנהיגיה – כולל ראש הממשלה שמעון פרס ושר הביטחון יצחק רבין. 400 אלף גליונות של ידיעות נמכרו אז בימי חול, 600 אלף בסוף השבוע, עוצמה שלא היתה לה תחרות. בפרק הפתיחה של הספר מתארת מרקוזה-הס איך תוך כדי השבעה והאבל האמיתי על מותו של האב הנערץ, כבר התחילו התייעצויות דיסקרטיות בין בני משפחה ומקורבים על החלוקה העתידית של התפקידים והשליטה בעיתון. אלה היו הימים שבהם נוני התחיל להכין את הסתערותו לעבר ראש הפירמידה, שהפכה אותו לאדם רב העוצמה שהוא היום.
"העדפתי לשמור את הספר בסוד מנוני"
הספר עתיר מסמכים שמספקים הצצה אל הנעשה מאחרי הפרגוד העבה שבו ידיעות אחרונות מנסה לעטוף את עצמו באופן מסורתי. למשל, העובדה שבמשך שנים החזיקה מפלגת השלטון, מפא"י, בנתח ממניות העיתון ואף הזרימה לו מדי פעם כספים, עד שהשותפות הכלכלית התגלתה לקברניטי "מעריב" ו"הארץ" והתפרקה. אם תרצו, הון-שלטון-עיתון בנוסח שנות ה-60'. או, במישור מחוייך יותר, אותה ישיבה שבה הודיע דב יודקובסקי על החלטתו להקים פורום של עורכים ועיתונאים בכירים במערכת. "הודעתו התקבלה ללא שום התנגדויות", כותבת מרקוזה-הס מתוך הפרוטוקול, "עודד (מוזס, אחד מבני המשפחה, א"ל) איחל הצלחה לפורום החדש שהקים דב, ואז הודיע נוני שהוא מתנגד: לא להקמת הפורום, אלא לאיחולי ההצלחה של עודד".
גילוי פחות משעשע נוגע לצוואתו של נח מוזס, שרק לאחר מותו התברר לרעייתו, פולה, כי הוא לא הותיר לה דבר, למעט הזכות לגור בביתם המשותף ברמת גן. כל רכושו, כולל המניות בעיתון, עבר במלואו לילדיו, והיא נותרה ללא מקור הכנסה קבוע. "בצר לה", כותבת מרקוזה-הס, "פנתה פולה אל בני המשפחה וביקשה כי תוכר לה זכות לפנסיה קבועה על בסיס הכנסתו החודשית של נוח". בני המשפחה, בטובם, הסכימו.
"מה שמאפיין אנשי עסקים אמיתיים זה שבכל מה שנוגע לעסקים אין אצלם שום דבר אישי. יש חיץ מוחלט בין העיסקי לאישי, עד לרמה שבה האבא לוקח מבנו", אומרת היום מרקוזה-הס. "יהודה מוזס העדיף להפקיד את העיתון בידי נוח ולהשאיר בחוץ את הבן השני, אלכסנדר. האם הוא היה איש רע? לא בהכרח. הוא היה איש עסקים. נוח חזר על הדפוס הזה כשטיפח את נוני כיורשו. במאבקים כאלה, מי שהיצרים המשפחתיים חזקים אצלו, מי שנותן לרגשות כמו עלבון או קירבה להניע אותו, הוא המפסיד והנפגע".
החיסרון העיקרי של הספר טמון בכך שמרקוזה-הס שוחחה, למעשה, רק עם אגף אחד של המשפחה. המקור העיקרי למידע הרב שהשיגה הוא דב יודקובסקי; כמו כן שיתפו איתה פעולה שניים מבני דודיו של נוני – זאב ועודד מוזס – שהצטרפו במהלך השנים למחנה נפגעי נוני, הסתכסכו איתו משפטית והודרו מעמדות שליטה בעיתון. בנסיבות האלה, אין פלא שהדמות השלילית ביותר בספר היא זו של העורך הראשי הנוכחי של ידיעות אחרונות: הוא מוצג כאדם גס רוח, כוחני וציני, שבז לוותיקים, לוקה ביחסי אנוש גרועים עם עובדי העיתון ובדרכו למעלה לא מהסס לדרוך על בני משפחה ושותפים לדרך.
מרקוזה-הס מודה שהיא כלל לא ניסתה לדבר עם נוני או עם הפלג המשפחתי שמקורב אליו – למשל אחותו ג'ודי (שגם היא סופגת מנה של לגלוג בספר): "בשלב די מוקדם דב יודקובסקי אמר לי שאני צריכה לקחת בחשבון שאם אפנה לנוני הוא עלול לנסות להתערב, להשפיע או למנוע את יציאת הספר. זה לא שאני חוששת מבחינה משפטית – עורך דין שמתמחה בלשון הרע עבר עליו ביסודיות וגם הורה לי לשנות פה ושם ניסוחים – אבל מספיק שהוא יחזיק אצלו את הספר חצי שנה וימרח את הזמן, ואחר כך יגייס עורכי דין טובים ויקרים במטרה לעכב את העניין, כדי שאני אגרר למקומות שאני לא יכולה להרשות לעצמי. אז העדפתי לשמור על הספר בסוד מפני נוני וכל המקורבים אליו".
זה לא הוגן. כל עיתונאי מתחיל יודע שסיפור לא יכול להיות מלא בלי לשמוע את שני הצדדים. מותר לשער שאם המאבקים בין נוני ליודקובסקי ולבני הדודים היו מתוארים מנקודת המבט שלו, היינו מקבלים תמונה שונה לחלוטין.
"אני מבינה שזה יכול לעורר ביקורת, אבל כשקוראים פרוטוקולים של עשרות ישיבות כמו שאני קראתי, בנוסף למסמכים ומכתבים, ועורכים סקירות השוואתיות של העיתונים – אני חושבת שהחומר מדבר בעד עצמו. דיברתי לצורך הספר עם הרבה אנשים שעבדו עם נוני, וחוץ מעיתונאי אחד שעבד בעבר בידיעות איש לא דיבר עליו במונחים חיוביים. קשה לעשות איזון בכוח. וחוץ מזה, אם נוני יקרא את הספר ויתקשר אליי, ויאיר אירועים שמתוארים בו מזווית אחרת, אשמח להתנצל ולתקן".
אני מבין שעד עכשיו לא שמעת ממנו.
"אף מילה. לא ממנו ולא משום בן משפחה מהצד שלא דיברתי איתו. אני גם לא מאמינה שזה יקרה, לאור דפוס ההתנהלות שלהם מול העולם. הם הרי לא מגיבים אף פעם לתקשורת ולפניות בנושאי העיתון, ולא יסטו עכשיו ממנהגם".
אף אחד לא רצה להוציא לאור
צילו הארוך של הדודן מבית ידיעות ריחף גם מעל הנסיונות להוציא את הספר, או לפחות כך נדמה למחברת. כמעט עשור שלם חלף מרגע שכתב היד הראשון היה מוכן ועד שהספר נחת בחנויות. בדרך הספיקה מרקוזה-הס לקבל סירוב משורה של הוצאות ספרים גדולות: "אחרי שהגירסה הראשונה היתה מוכנה, נפגשתי בדיסקרטיות עם כמה מההוצאות הגדולות. אף אחד לא רצה להוציא את הספר. לחלקם היו טיעונים ענייניים, כמו הטלת ספק אם הנושא יעניין את הקהל הרחב. היה מישהו שאמר 'אני מעוניין אבל השותף שלי אומר שמדובר בסיכון גדול מדי', אחרים קראו ואמרו שזה מאוד מעניין אבל שהם לא מעוניינים. גורם בענף הספרים רחרח קצת מאחרי הקלעים וסיפר לי שאמרו לו 'תגיד לבחורה הנחמדה שהיא כותבת יפה, אבל אין מו"ל מסחרי בארץ שיוציא את הספר הזה לאור'. אחרי שנואשה מההוצאות הגדולות יצרה קשר עם הוצאת "כרמל" הוותיקה, ושם דווקא התקבלה בזרועות פתוחות.
"העיתון" הוא ביוגרפיה מרתקת של ידיעות אחרונות ומשפחת מוזס, אבל הוא ביוגרפיה חלקית: גם בגלל שנכתבה במעמד צד אחד של המשפחה, וגם משום שהיא מסתיימת לפני המאבקים הגדולים שמעסיקים את אימפריית ידיעות ואת עולם התקשורת של היום: המתח שבין פרינט לאינטרנט, מלחמת החורמה ב"ישראל היום" ובמשפחת נתניהו, המאבק מול "קשת" (שהיא גם בעליו של האתר הזה) ועוד. ספק אם המשך יבוא – אבל בהחלט יש לו מקום.
אז מה באמת מניע את משפחת מוזס – המרדף אחרי כסף ועוצמה, שליחות עיתונאית טהורה או אולי שילוב בין שני אלה?
"זה מורכב. אין לי אהדה לאנשים שכל עניינם הוא כסף וכוח. אני מניחה שבדור הקודם, אצל דוב יודקובסקי ונוח מוזס, היה גם מרכיב של שליחות עיתונאית, אבל לומר שזה היה 20% נראה לי כמו הגזמה גדולה. לפני כל דבר אחר, הכל נעשה כדי שהעיתון יימכר. זה נכון שהיה להם חשוב שדברים שייכתבו – ייכתבו היטב, אבל מילת המפתח הייתה 'מוצר', והם השתדלו שזה יהיה מוצר שאפשר להרגיש טוב איתו. יש גם משהו מסוכן בכישרון, כמו זה שהיה לדב, לעשות עיתון באופן שהופך אותו לכל כך פופולרי ונפוץ. זה נותן לו כוח אימתני, בעיקר בארץ כל כך קטנה. שליחות עיתונאית? אני לא חושבת שזה הדבר הראשון שם".