בילה ארבע שנים עם ניאו נאצים בצרפת – והסתיר את זהותו היהודית
ישעיהו בייטל, בן לניצולי שואה, בילה ארבע שנים מחייו בתיעוד וצילום כנופיית ניאו נאצים בצרפת. איתמר אלקלעי, במאי ישראלי, הפך את הצילומים האלו לסרט דוקומנטרי מטלטל בשם "ארבע שנים של לילה"
"כשהם נכנסו לקרון, יצאו ממנו כל יושביו האחרים", מתאר בייטל. "אני החלטתי להישאר, לנסות להתקרב אליהם. ניגשתי ושאלתי אם אפשר לצלם אותם". אותו מפגש הוליד ארבע שנים (1978-1982) בהן ויתר בייטל במודע על זהותו היהודית, על מנת לתעד מקרוב את חייהם של חברי הכנופיה. בסופן של אותן ארבע שנים הוצגו תערוכה וספר צילומים, שנשכחו עם הזמן בתהומות האמנות, עד שלאחרונה נתקל בהם הבמאי והיוצר הדוקומנטרי איתמר אלקלעי.
איך מצאת אותו?
"כיאה לנווד כמוהו, זה לא היה קל. אחרי חודש של חיפושים, דרך כמה מהצלמים הבכירים ארץ, הגעתי לבת שלו שרה, החיה בישראל, ודרכה אליו. ישעיהו חי היום בלוס אנג'לס, אבל הוא נע ונד כל חייו - נולד בשבדיה, חי בצעירותו בצרפת, אחר-כך בישראל... הוא לא מיהר להסכים לסרט. הוא היה חשדן. הוא אדם שעבד בעיתונות ומבין את כוחן של מילים וכוחם של דימויים. מבנותיו הבנתי שרבים האנשים שפנו אליו בבקשה לעשות סרט על פועלו - והוא סירב. אחרי ששלחתי לו את סרטי הראשון 'סטפן בראון' ושוחחנו כמה שיחות ליליות ארוכות, הוא החליט ללכת איתי".
"בחיבור בין הזהות של ישעיהו, שבאותן שנים הייתה צעירה, תוססת, מלאת ניגודים ובעיקר כנה ואמיצה, לבין מציאות היום-יום בה מצא את עצמו במשך אותן ארבע שנים, מתקיימים המון ממדים וחיבורים מעניינים", אומר אלקלעי. "העיקר לדעתי הוא שישעיהו לא פחד לבדוק ולשאול. הוא לא מיהר להבדיל את עצמו מהם ולא הסתתר מאחורי יהירות או עליונות, אלא להיפך, הוא אמר בגלוי אני והם - רב המשותף בנינו. עם כל ההבדלים. אין ספק שמבחינה אידיאולוגית הוא לא היה שותף לדעותיהם או למעשי האלימות שלהם, אבל אין זה מקרה שהוא בחר לתעד חבורת רחוב של אנשים חלשים שמוצאים מקלט באידיאולוגיות שנאה קיצוניות. להבדיל מקבוצות ימין אינטלקטואליות יותר, שמסתירות את הכיעור שלהן תחת חליפות צחורות של פוליטיקה, משהו בינו לבינם התחבר והוא סירב להתכחש לזה. יותר מכך, הוא הסכים להביט ולהראות את זה. בתור יוצר תיעודי אני חושב שהוא עושה את המעשה הנכון ביותר".
חברי הכנופיה עצמם – אדי המנהיג, פוס הפשפש, ז'וז'ו ובאבט, מופיעים בסרט רק בקולם ובתמונותיו של בייטל. כל הניסיונות לאתר אותם או חברים אחרים בכנופיית "מלאכי הגיהינום" או "הדגנרטים", כפי שקראו לעצמם, עלו בתוהו. רובם ככל הנראה מתים. כשהוא מציג אותם, בוחר אלקלעי לעשות זאת בכותרות גדולות עם שמם. "הסיבה לבחירה בכותרות גדולות בשחור לבן קיימת בסרט משתי סיבות", הוא מסביר. "האחת - רצון לשמור סוג של ישירות נטולת פוזה, הסיבה השנייה היא שלמרות שמדובר בסופו של דבר בדיוקן של בייטל כאמן, הדמויות החזקות של ז'וז'ו, באבט, פוס ואדי היו כמו רוחות רפאים. הן אינן אבל ישנן. יש לי את הקול שלהן, את הפנים שלהן דוממות ואת הבתים שלהן מבפנים, אבל הם כולם ככל הנראה מתים, סיימו את חייהם בדרכים טרגיות והם לא פה יותר. למרות קטנותם המוסרית והאנושית-חברתית, רציתי להנכיח אותם בעצמה. הם חשובים ויש להם משהו להגיד בתוך הסיפור הזה".
הסרט נמנע כמעט לחלוטין, ובמכוון, מלהתעסק בהווה. הוא מתמקד באופן פנאטי בחוויה הסובייקטיבית שעבר בייטל באותן השנים, על מנת ליצור מבט ייחודי וספציפי ולא להיגרר לקלישאות. "אפשר להגיד שאני מסמן את הרצון שלי לדון בזרעי האלימות והגזענות", מסכם אלקלעי. "אותם זרעים שנבטו בשכונות צדדיות, בדומה למה שקורה בכל מקום, כולל בישראל. אני מניח שזה יוצר גם ממד מסוים של רומנטיזציה, לפחות ברמה האסתטית, שהיא משהו שגם ישעיהו נוגע בו בעבודתו ולפי דעתי זו אחת הסיבות שהיא מייצרת תגובות חזקות כל כך.