1. קריקטורות לא קלישאתיות

כל אחת מהדמויות בסדרה מתכתבת עם עולם שלם של דימויים ורפרנסים תרבותיים, ומלאה בקריצות שמזכירות לנו שהסדרה מתעקשת לא לקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. הדמות הבולטת ביותר היא Uncle Daddy, בגילומו של דין נוריס (האנק מ"שובר שורות"). אנקל דדי הוא מאפיונר רד-נק חמום מוח, צמא דם וחסר גבולות. אתם יודעים, כמו שהשמאל מדמיין את מצביעי טראמפ בבחירות.    

          

נראה שנוריס נהנה מכל רגע של גילום הקריקטורה הלכאורה מוחלטת הזו: איש המשפחה הקתולי שמאמין בישו בכל ליבו ויורה בלי סיבה ובלי לחשוב פעמיים. היופי בעיצוב הדמויות בסדרה הוא בטוויסטים. אנקל דדי לא טיפש כמו שהוא נראה, ויוצר תחבולות מסובכות, מבריקות ומפתיעות. חוץ מהיותו בן זוג אוהב לאשתו, שבניגוד לקלישאות היא דווקא המבוגרת מבין השניים, מתלווה אליו באופן בחור נשי והורס. הוא גם זוכה לקבל מאנקל דדי מימון לניתוח התאמת המין שלו. מה שיפה בכל זה, זה שבשום שלב בסדרה לא מסתמנת הרמת גבה על ההעדפות המיניות הלא סטריאוטיפיות של המאפיונר הקשוח, שמצדו לא מתבייש לרגע במשיכה שלו לטרנסג'נדריות. סטרייטים, מתי תפסיקו להתבייש גם אתם?

קלוז, סדרת טלוויזיה (צילום:  יחסי ציבור )
גוט נו שיים. אנקל דדי | צילום: יחסי ציבור

 2. קארי פרטסון

קארי פרטסון היא מסוג השחקניות שאף פעם לא מקבלות את התפקיד הראשי, אבל תמיד גונבות את ההצגה. פרטסון זכורה כמלצרית טובת הלב מ"דם אמיתי" ועורכת הדין המבריקה והבלתי יציבה אלזבת טסיוני מ"האישה הטובה". היא מגלמת כאן את פולי, שמגיעה אל סלון הציפורניים היישר מהכלא, בו ריצתה מאסר באשמת זיוף והתחזות. פולי לא מצליחה להפסיק להמציא לעצמה זהויות חלופיות, ומלהטטת בין דמויות פיקטיביות, מבטאים וסיפורים מופרכים בלי למצמץ.

התסריט החכם משתמש במחלת הנפש עם הפוטנציאל הקומי כדי לשאול שאלות לא פשוטות על פערי מעמדות. היא נואשת לצאת ממעגל העוני, שבעיניה אילץ אותה לברוח אל עולמות הפשע. כשהיא יושבת באוטובוס בדרך חזרה מדירת הפאר של חברתה לשעבר אל המוטל העלוב והעצוב שלה, תנועת המצלמה המתרחקת גורמת לה להראות כאילו לכודה בתא כלא. הכלא שלה הוא של חיי היום יום - האפרוריות שלהם מעליבה אותה, חוסר הזוהר שלהם בלתי נסבל עבורה. ברגע של כנות היא מספרת לדזנה - "אני בת 45, בלי מכונית, בלי ילד, זה כל כך רחוק מאיפה שחשבתי שאני אהיה". כדי לאזן את זה, רגע לאחר מכן היא מודה שהרגע הכי עצוב מבחינתה הוא כשנתקעה בלי בטריות לויברטור.

 3. אסתטיקה בלי פשרות

עם מושגים כמו פוסט אמת והפייק ניוז, כשכבר לא ברור מהי אמת ומה שקר, האסתטיקה המוקפדת של הדמויות מעניקה להן אמינות מושלמת. יש תחושה שהדמויות בסדרה לגמרי אמינות, שיכולנו להכיר אותן או להגיע למצבים שהן נמצאות בהן. זאת בעיקר תודות למלתחה העקבית של כל אחת מהן, שמשקפת את האישיות שלה בצורה ריאליסטית ככל האפשר.

וירג'יניה, היחידה בחבורת המניקוריסטיות שנמצאת בשנות העשרים שלה, מתמסרת לטרנד הניינטיז עם בנדנות, ליפסטיק סגול, חולצות קרופ כסופות ואפילו כובע פרווה סינתטי (!), מהסוג שלא חשבתי שאראה יותר כשהגיע המילניום החדש. בחלק מהפרקים היא מתניידת ממקום למקום על סקטים כמו קלישאה היפסטרית.

קלוז, סדרת טלוויזיה (צילום:  יחסי ציבור )
ככה נראית פנטזיית האופנה שלנו. וירג'ינה | צילום: יחסי ציבור

דזנה היא מעין ביונסה משכונת מצוקה שלבושה בשמלות צמודות, פולי מחקה אידיאלים אמריקאיים מתקופת רייגן בשמלות וינטג' מוקפדות, "אן השקטה" עונה על כל הסטריאוטיפים של לסבית וג'ן ליון, שמגלמת את החברה הכי טובה של דזנה, מתלבשת בפשטות פונקציונלית וחיננית, בהתאם להיותה אמא לשתיים במשרה מלאה בנוסף לעבודה שלה.

4. רגישות בנושאי טאבו

למרות שעל הנייר מדובר בגרסה הקלילה יותר של "אוזרק", "Claws" מציעה טיפול רגיש בנושא שלא מדובר בטלוויזיה או בכלל: פגיעה מינית אצל גברים. (הארולד פרינו, שנכנס לפנתיאון הטלוויזיוני עם תפקיד המספר אוגוסטוס היל בסדרת המופת "אוז", וזכור גם מ"אבודים"), מגלם את דין, אחיה של דזנה. הם נפגשו כשאומצו על ידי זוג הורים לבן, גזען וסדיסטי, שהתייחסו אליהם כמו אל חיות, פשוטו כמשמעו. הסדרה עוקבת אחרי ההתמודדות של דין עם הפוסט טראומה שלו, ואחרי הניסיון להגן על עצמו באמצעות שיעורי אגרוף וכושר. גם כאן יש בחירה אסתטית מעניינת, והוא לבוש רוב הזמן בחולצות פטריוטיות בצבעי דגל ארצות הברית, כאילו מגלם בגופו את החלום האמריקאי השבור. או משהו.

הארולד פרינו (צילום:  יחסי ציבור )
החלום האמריקאי השבור או משהו. דין | צילום: יחסי ציבור

 5. הציפורניים!

תחום האסתטיקה פרוץ ליותר מדי "מעצבים" ו"מומחים" בעיני עצמם. זה לא המצב כאן. בקלוז אפים מדויקים וקצרצרים נחשף עולם שלם של אומנות מיניאטורית: פנינים תלת ממדיות, דוגמאות גאומטריות סבוכות, איורים עדינים, נצנצים ושרשראות כסף דקות שנמתחות בין ציפורניים באורך שלא היה מבייש את וולברין. הכישרון של דזנה והצוות שלה נחשף במלוא הפוטנציאל שלו בתחרות עיצוב ציפורניים. הן מייצרות דימויים מושלמים בנושאים אבסטרקטיים כמו "מסע בזמן" על קנבס מזערי של ציפורניים מודבקות. בזריזות ובנחישות הן מאיירות ומעצבות סמלי תרבויות, דגלי מדינות, ואיורי דיוקנאות מג'קי קנדי ומרילין מונרו ועד לאקטיביסטית רוזה פארקס.

קלוז, סדרת טלוויזיה (צילום:  יחסי ציבור )
כבר צילמנו מסך לקוסמטיקאית שלנו | צילום: יחסי ציבור

 6. משפחה

בעולם שבו המילה "משפחה" טעונה בקונוטציות מאפיונריות, דזנה נחושה ליצור לעצמה את המשפחה שלה. לא משנה מה הבעיה שהיא נתקלת בה, הפתרון שלה הוא תמיד "להשאר ביחד". היא דמות האם שמעולם לא הייתה לאחיה, והיא זו שדואגת בלי הפסקה לחברות בצוות שלה, לא משנה מה עומק הבעיה שהן נתקלות בה. הסיסטרהוד חסרת הגבולות הזו חוזרת שוב ושוב, ומהדהדת את המושג "Chosen Family" - לא המשפחה הביולוגית שאנחנו נולדים אליה, אלא זו שאנחנו בוחרים לעצמנו. 

קלוז, סדרת טלוויזיה (צילום:  יחסי ציבור )
ומה אם בת המשפחה היחידה שלנו היא הטלוויזיה? | צילום: יחסי ציבור

 7. המוזיקה

כל פרק מלא בפנינים מוזיקליות בלתי צפויות ומלאות באהבת חיים. קלאסיקות בספרדית שבוקעות מהסטריאו הישן בזמן ניקיון סלון הציפורניים משמשות כתירוץ לריקוד ספונטני, שירים דרמטיים של שירלי בייסי הם פסקול משעשע לרגעי מתח ורגעי אלימות קשים מובאים על רקע אולדיז מרגיעים. כמובן שהסדרה לא המציאה את השימוש בניגוד הזה - אבל היא משתמשת בו בצורה מעולה.

הסדרה עושה כבוד לא רק לאסתטיקה של האייטיז (בלוגו שמושפע מ"ריקוד מושחת") אלא גם למוזיקה של העשור המושמץ. כשהן מחליטות לגנוב לקוחות לקליניקת הסמים המתחרה, חבורת המניקוריסטיות שולפת מהארון את תחפושות להקת ה-"Vanity 6 "שלהן. כשוירג'יניה אומרת שהיא לא מכירה אותן, התגובה של פולי פרייסלס: "שוגר, שוגר. היה אמן ידוע לשעבר בשם.. פרינס! הייתה לו להקת בנות שידועה בשם 'וניטי סיקס'. זה היה בתקופה שידועה בשם.. הגאד דאם אייטיז!"

קלוז, סדרת טלוויזיה (צילום:  יחסי ציבור )
חורף תגיע, יש לנו אוסף של ג'קטים מניילון לאוורר | צילום: יחסי ציבור

 8. פמיניזם לא מאולץ

אין טעם לתת דוגמאות לפמיניזם בסדרה: הוא חלק אינהרנטי ממנה. כל הנשים ב-"Claws" נקלעו למצבים שהן לא רוצות להיות בהן, כתוצאה מנסיבות שלא תלויות בהן. כולן מנסות להיחלץ בדרך הכי טובה שהן יכולות, תוך תמיכה הדדית כמעט מתמדת אחת בשניה וניסיון נואש להאחז באנושיות שלהן. ישנן חריגות קטנות - ובהן למשל דמותה של אמנית סדיסטית שיוצרת אמנות מזוויעה משיער ערווה - דאחקה קטנה על אמניות פמיניסטיות. אבל פרט לחריגה הזו, אתנחתא קומית שכשלה, המהות של הסדרה היא סולידריות עם החברות שלך כשהעולם כולו נגדך, ושימוש בכל מה שאת יודעת - בין אם זה להדביק קריסטלים על ציפורניים או להלבין כסף - כדי לשרוד.

קלוז, סדרת טלוויזיה (צילום:  יחסי ציבור )
ציפורניים ומאני? חותמים על יסודות כאלה בחיים | צילום: יחסי ציבור

mako תרבות בפייסבוק