העונה השלישית של "מראה שחורה" עלתה בסוף השבוע בנטפליקס ומיד הפכה לשיחה הלוהטת בשולחן החג, ובשולחן החג הכוונה לפייסבוק ולטוויטר שבהם רבצתם בזמן שניסיתם להתעלם מעוד ארוחה משפחתית מורטת עצבים. התגובות, מסקירת רשתות חברתיות קצרה, לא מי יודע מה. העונה השלישית, המורכבת משישה פרקים, נחבטת באופן די אגרסיבי. חלק מהטיעונים מוצדקים, על חלקם אפשר להתווכח ובכולם כדאי לכם להרהר אחרי שתצפו בה. כי בשורה התחתונה - כדאי לכם לצפות בה. אולי לא תגלו בה יותר מדי פסגות טלוויזיוניות (אם כי לפחות אחת יש) אבל "מראה שחורה" היא עדיין צפייה נהדרת, סוחפת וכיפית. וב"כיפית" הכוונה למחניקה, מדכאת ומעוררת מחשבה.

העונה הראשונה של "מראה שחורה" עלתה ב-2011 בבריטניה, ובפרק הראשון שלה (בלי ספוילרים, למרות שבחייאת, 2011) ראש ממשלת בריטניה עומד בפני בעיה - בת מלוכה אהובה נחטפת, דרישת הכופר של החוטפים היא שבתמורה לשחרורה ראש הממשלה יזיין חזיר. מוחות עפו, מבקרים מחו דמעה, הצופים התעלפו מאושר, ונוצר הביטוי האהוב "זה כמו בפרק ההוא של מראה שחורה" שאפשר בגדול להחיל על כל דבר בעולם. הפרק עם החזיר, ובעצם כל פרק אחריו (הפרקים לא קשורים זה לזה, כל אחד הוא סרט קצר שעומד בפני עצמו), עסקו בטכנולוגיה. פרקי הסדרה מתרחשים בעתיד הרחוק, או בעתיד הקרוב, או במעין הווה עם טוויסט. היא מנסה להגיד משהו על השלכות הטכנולוגיה ומוצאת דרכים אפלות, מטרידות ולא נעימות על מנת לבטא את הדברים האלה. יוצר הסדרה הוא צ'ארלי ברוקר, פעם מבקר טלוויזיה בריטי מיתולוגי שהפך ליוצר (ואתם מוזמנים לצפות גם ב"דד סט", מיני סדרה חמודה שיצר המשלבת את "האח הגדול" וזומבים).

הנה תזכורת לעונה הראשונה:

בעונה הנוכחית מגלים מיד בעיה עיקרית אחת: המציאות הדביקה את הקצב. ובסדרה שמבוססת על רעיונות, ברגע שהרעיון כבר לא ממש מקורי קשה שלא להתאכזב. לא מזמן קראתי כתבה ארוכה ויפה על מישהי שחבר טוב שלה מת, והיא הכניסה את כל אלפי שיחות המסנג'ר והמיילים ביניהם לתוכנת בינה מלאכותית, מחשב שלומד, ואז התיישבה לדבר עם החבר - המת, כזכור. אתם יכולים לדלג על הכתבה ולעבור ישר ללוג השיחות בינה ובין המנוח, להצטמרר, ולהגיד שזה בדיוק כמו הפרק ההוא ב"מראה שחורה". וזה באמת - זה "תכף אשוב", הפרק הראשון בעונה השנייה. כי זאת המציאות, החיים שלנו הם "מראה שחורה", העולם קיצוני, פרוע ומופרך, איך אפשר להפתיע בתנאים האלה? וזה לא רק העולם, גם הקולנוע והטלוויזיה השתנו נורא מאז העונה הראשונה של "מראה שחורה". כרגע יש את "ווסטוורלד" וראינו את "אוטופיה", את "אקס מכינה", את "היא" ועוד אלף סדרות וסרטים. כולן הושפעו מ"מראה שחורה", היא כבר לא לבד.

תנאי הפתיחה הקשים האלו באים לידי ביטוי כבר בפרק הראשון של העונה החדשה, שבו אנחנו נתקלים במציאות עתידנית שבה כולם מדרגים את כל מי שהם פוגשים ויכולים להרוס לו את החיים על ידי דירוג נמוך. הפרק מוקצן, כמובן, ועדיין – זה לא עולם עתידני. זה העולם שלנו. אנחנו פוגשים אנשים ומדרגים אותם - עשיתי את זה לא מזמן לנהג גט טקסי. וכשזה, פחות או יותר, ההווה המפוקפק שבו אנחנו חיים, העלילה כבר לא נראית כמו רעיון מגניב לעולם דיסטופי אפשרי, אלא כמו משל מוסרי. כמו אמא שלנו שאומרת לנו להוציא את הראש מהאייפון, כי מה זה משנה כמה לייקים קיבלת. וזה קצת מעצבן, וזה פשטני ושטוח והפרק סובל מכל הבעיות האלו, אם כי הוא עדיין עובד - גם בגלל ויזואליה מרהיבה ומשחק אדיר של ברייס דאלאס הווארד (שצריכה לקחת עליו אמי), אבל גם כי מעבר לטכנולוגיה ולמסר יש בו אחלה סיפור, פשוט כזה שמרגיש כאילו נכתב לפני שש שנים.

הקו הזה נמשך ביתר הפרקים, פחות או יותר. כולם סבבה, אבל לא תרגישו כמו שהרגשתם אז, בעונה הראשונה. אל תצפו לאפקט הלם, חזיר כבר לא יהיה פה וכנראה שגם באף עונה עתידית של "מראה שחורה". למרות זאת, הפרק השלישי ראוי לציון – מותחן אפקטיבי, מורט עצבים ודי מעולה שיגרום לכם לשים פלסטר על מצלמת המחשב - והפרק הרביעי הוא היפה מכולם בעיניי. הוא נקרא "סאן ג'וניפרו", אי אפשר באמת לכתוב עליו כלום מפאת קלקולונים, אבל הוא הפתעת העונה (ואולי גם הפתעת הסדרה בכלל). פרק שאינו  קודר או מפחיד או זועם, אלא מרגש ויפה ואוהב אדם ובעיקר מלא תקווה.

אז למרות כל ההסתייגויות, כדאי לכם לצפות ב"מראה שחורה". גם כי מדובר באירוע טלוויזיוני, תופעה, סדרה שאנחנו צופים בה בו זמנית ואז הופכת לנושא שיחה, אבל גם כי היא באמת סדרה חכמה ואפלה שמנסה, ומדי פעם מצליחה, להגיד לנו דברים מעניינים. רוב הפרקים לא יגרמו לכם להביט על אירועים במציאות ולהגיד "זה כמו הפרק ההוא של מראה שחורה", אבל בטוח שתראו חלק מהפרקים של "מראה שחורה" ותגידו שוואלה, זה כמו במציאות.