המשפחה שבחרה לחיות בצל הטילים

מעולם לא חשבתי שאפנה את המצלמה אל עצמי. שנים של עבודה מאחורי הקלעים כתחקירנית בתוכניות וסדרות טלוויזיה, לימדו אותי לחפש ולהביא למסך סיפורים גדולים מהחיים ודמויות מרגשות במיוחד, ואני מעולם לא הרגשתי כזאת. נולדתי וגדלתי בחולון, את לימודי הקולנוע עשיתי במכללה האקדמית ספיר שבנגב והמקום נשאר קרוב לליבי. את בעלי, איציק הכרתי בתל אביב על סט צילומים, הקמנו משפחה, נולדו לנו שני ילדים וגרנו קרוב להורים. עם השנים, כמו הרבה זוגות צעירים, צברנו חובות והבנק סגר לנו את החשבון. הסתכלתי על עצמי ועל בעלי - לא האמנתי שהגענו לרגע הזה.

בתחילת הצילומים היינו אופטימיים.  צילמנו את הבית ששכרנו עם גינה וורדים ואת משחקי הכדורגל עם הילדים בשבתות, ולא שכחנו להכיר לבתנו, שעלתה לכיתה א', את המקלטים בדרך להסעות. ואז, לא לגמרי בהפתעה, השקט נשבר. הקסאמים התחילו ליפול בקיבוץ, והאזעקות החלו להגיע בתדירות גבוהה. צילמנו המון וכל הזמן, צילמנו כדי למצוא משמעות והיגיון, צילמנו כי פחדתי נורא והעובדה שאיציק ואני צילמנו את הפחד שלי, נתנה לו גבולות ואפשרה לי להסתכל על עצמי מבחוץ, לתת לפחד שם ומקום. צילמנו כי הרגשתי שזה סיפור שחייבים לספר, דווקא בגלל שהוא הכי רגיל, דווקא בגלל שנעשינו קהים לסיפורים כאלה. ויחד עם החרדה והפחד נוצר סיפור על משפחה. גיליתי את האימהות שלי, את איציק  שהוא כדור ההרגעה שלי, את הילדים הגיבורים שלי וכל ילדי הקיבוץ הזה שהפנימו מציאות בלתי אפשרית והפכו אותה לשגרה.

התחלנו לצלם אחרי מלחמה אחת וסיימנו עם מלחמה אחרת, מבצע עמוד ענן, שבאופן פרדוקסאלי שלחה אותנו למצוא ביטחון במרכז הארץ רק כדי לגלות שגם שם נופלים טילים. זה החזיר אותי לשאלה הגדולה -  מה זה לחיות בישראל? אין בארץ הקטנה שלנו מקום שהוא באמת בטוח? אבל זה הבית.

רציתי לספר איך נראים החיים בבית שלי, המקום הכי משוגע וקשה שיש, ואיך למרות הכל, צומחים כאן חיים, עתיד ותקווה.

הסרט "חיים על הגבול" ישודר הערב ב-yes דוקו בשעה 21:00