הסרט "חפיפה" של איריס זכי הוא משב רוח אופטימי, בתקופה הקודרת והפסימית בה אנחנו נמצאים. כשנדמה שהחברה הישראלית רק הולכת ונעשית אלימה יותר, גזענית יותר ואטומה יותר, הסרט העדין הזה מנסה לעורר דיון לא שטחי על דבר שכמעט שכחנו שאפשר לשאוף אליו – דו קיום.

"חפיפה", שזכה בפרס הראשון בתחרות הסרט הדוקומנטרי הקצר של פסטיבל חיפה האחרון, מבריק עוד לפני שהמצלמה בכלל הופעלה - בבחירת הלוקיישן ובמיקומה של היוצרת בתוך הלוקיישן הזה. זכי בוחרת להעמיד את המצלמה שלה בחיפה, בוואדי ניסנס, בתוך מספרת נשים קטנה, מעל כיור החפיפה, בו היא עצמה חופפת את שיערן של נשים ערביות ויהודיות. הבמאית החופפת אמנם עדינה וחברותית, אך היא לא חוסכת שאלות קשות מהמסתפרות: על בריחת הערבים ב-48', על דו קיום, חילוניות ופמיניזם. ניצולת שואה, פותחת בקלפים, בוגרת טכניון ונשות קריירה רווקות הן רק חלק מהדמויות שאותן שוזרת זכי לכדי פורטרט צבעוני, לא רק של דו קיום ערבי-יהודי, אלא גם של נשים בחברה היהודית והערבית כאחד.

למעשה, הסרט מקבל גם זווית פמיניסטית מעניינת. "אני לא אוהבת להיות תלויה באף אחד", אומרת כריסטין, אחת המסתפרות שמעולם לא התחתנה ושמה את העסק שלה בראש מעייניה. שם הסרט באנגלית "Women In Sink"', (משחק מילים על נשים בסנכרון ונשים בכיור) גם הוא מרמז על הזווית הזו, הגורמת לצופה לתהות איך החיים כאן היו נראים אם נשים היו מנהלות את העניינים. 

עוד ב-mako תרבות: 

אין תמונה

"חפיפה" היא יצירה רפלקסיבית, המבהירה לנו שאנחנו צופים בסרט: השימוש בג'אמפ-קאטים, העיסוק במצלמה, הקלוז-אפים והבחירה של זכי להעמיד גם את עצמה בחזית מזכירים לנו שלצערנו לא מדובר בחיים האמיתיים. התזכורת הזו איננה סתמית: בעוד הסרט מפיח בנו תקווה כשהוא מראה לנו את האפשרות הזו לאחווה, הוא לא נותן לנו להישאר פסיביים - זהו סרט, וזהו רק מקום קטן ומיוחד בוואדי ניסנס. התקווה תישאר רק תקווה, אלמלא הצופה יקום מהספה ויתרגם את הרגשות למעשים .   

אין תמונה

הכיור ממלא מקום חשוב בסרט. הכל קורה שם: מעליו חופפת זכי את שיערן של המסתפרות, שוטפים בו כלים ושוטפים בו פירות. אם תרצו, הכיור הוא האדמה עליה הכל מתרחש, ובה יש מספיק מקום לכולן. פסקול יפהפה, צילום ועריכה נכונים ובעיקר דמויות מעניינות, הופכים את הסרט הזה ליצירה שלמה.

"חפיפה" ישודר בהקרנת בכורה טלוויזיונית הערב, 16.12, ב-21:00 ב-yes דוקו