ההצגה הגדולה התרחשה אתמול על מסכי הטלוויזיה מול הספות שלכם. בארה"ב ראש ה-FBI מגלה על פיטוריו בטלוויזיה, ובישראל סוגרים את "מבט" חצי שעה לפני המהדורה. ברוכים הבאים לערב הגמר של הריאליטי המשוגע בעולם.
כמה דקות לפני שמונה בערב, מסכי הטלוויזיות החכמות שלכם הפכו להיות המראה של החיים בישראל. נכון, תמיד היינו מאלתרים. התגאינו בזה כל השנים. אבל עכשיו התעוזה הפכה לחוצפה, האלתור הפך למנטליות, ואנחנו הפכנו לחאפרים. הכל נהיה חאפ-לאפ, בכאילו, בערך, בלי טיפת כבוד, בלי פאסון, בצרחה והינף יד.
81 שנה משדרים כאן את קול ישראל מירושלים? 50 שנה משדרים את "מבט"? יאללה, עופו הביתה. 30 דקות זוז. ככה, מעכשיו לעכשיו. אז מה אם תכף יש "מבט", ומחר מסיימים לצלם את הכתבות ל"יומן", ובשבת יעקב אחימאיר כבר מוכן עם "רואים עולם". ללכת הביתה בכבוד? נראה לכם? תכניסו לה פתק, שתסיים ת'מהדורה ותעוף.
ואם קרה, אז מה קרה?
כולם עסוקים בלנתח את קריעת החולצות של עובדי הרשות באולפן, אבל חשוב להפנות את המבט אל יושבי הספות מול המרקע. אליי. אליכם. אנחנו חטפנו את סטירת הלחי אמש. כמה דקות לפני שמונה החליטו דוד האן, כונס הנכסים הרשמי של הרשות, וחבר הכנסת דוד ביטן שזה נגמר. בלי שלום, בלי תודה. האן, במקום לדאוג מטעם תפקידו לקופת הציבור, יצר, אירגן ותיחזק מופע פאניקה מתוזמר. ואת ביטן אתם כבר מכירים - קודם כל לא קרה, ואם קרה, אז מה קרה. אבל אלה, אתם יודעים, הם רק הקונסיליירים. משרתי האשפתות.
במהלך המשא ומתן האחרון לאחדות בין בנימין נתניהו לבוז׳י הרצוג ביקש הרצוג את תיק התקשורת. נתניהו הסביר לו אז יותר מפעם אחת - לא כדאי לך, כשאני אסיים איתם זה יהיה התפקיד השנוא בארץ. אני הולך לפרק אותם. וכשביבי אומר, ביבי מקיים. אתמול בלילה צפינו במהלך הראשון. שח מט. גם כשצריך להוציא לפועל מהלך שכבר נקבע מראש, הוא יהיה באונס. ביבי לא אוהב לנצח אם הוא לא משפיל. אם הוא לא נוהג בכוח, באלימות, בהפתעה.
הפידים נשטפו בלילה בתגרות. אף אחד לא אוהב את אנשי רשות השידור שהלכו הביתה. הם גם היו המראה שלנו הרבה זמן, מנהליהם זלזלו במסך שנתנו להם ועשו עבודה גרועה. אין אחד פה שלא יודע לדקלם איך שדדו הפוליטיקאים במשך שנים את השידור הציבורי ואיך המנהלים שיתפו עם זה פעולה. אבל הם בכלל לא הסיפור. זה בכלל לא חשוב אם אתם בעד או נגד רשות השידור. הם הכעיסו אותנו במשכורות מופרכות וגישה מחורבנת יותר מדי זמן. על כך הם הלכו לפירוק, ובגלל זה העפנו אותם הביתה. אבל רשות השידור שהושפלה אמש זה לא הם, אלא אנחנו. זה הזיכרון הקולקטיבי שלנו.
על מה בכתה גאולה אבן?
רשות השידור משדרת 81 שנה ברדיו ו-49 שנה בטלוויזיה. פס הקול שלה צרוב על אלבומי התמונות שלנו: בן גוריון מקריא את מגילת העצמאות, גדעון האוזנר מלמד קטגוריה על אייכמן בשם ששת המיליונים, מוטה גור עם "הר הבית בידינו", יזהר כהן זוכה באירוויזיון, רינה מור מיס תבל, מכבי ת״א מנצחת את צסק"א, יצחק רבין מתפטר בשידור חי בגלל הדולרים, "מ-ה-פ-ך" של בגין וחיים יבין, סאדאת נוחת בנתב"ג, "שתו מים" של נחמן שי. בימים שהמאבק האידאולוגי כל כך עמוק, הקו האדום צריך להיות הזיכרון הקולקטיבי. האפשרות לנפץ ברגע את אחד האלמנטים המאחדים האחרונים בלי ההזדמנות להיפרד היא מופרעת ואכזרית, ארדואנית במהותה. פס הקול של המדינה לא יכול להימחק כך ברגע. גאולה אבן בכתה בשידור לא על מקום עבודתה - הרי היא סגרה בתאגיד. היא בכתה על כך שסטרו לה (ולנו) בשידור חי, בכתה על הברוטליות של ההשפלה. אולי צחקתם עליה אתמול, אולי שמחתם לאידה. אבל אתם יכולים להיות הבאים בתור שייזרקו לרחוב בהתראה של חצי שעה – כעובדים, כגברים, כנשים, כמיעוטים. ומי שלא בוכה בלוויה של אחד הסמלים הגדולים שהיו לנו – אף אחד לא יבכה בלוויה שלו.
אחד הדברים הראשונים שמלמדים ילד זו פרידה. לדעת לסגור מעגל, לסיים פרק ולפתוח חדש. להגיד תודה, להסתכל אחורה, ומתוך הכוח הזה להמשיך הלאה. כשלא נותנים את אפשרות הפרידה, לוקחים מהאדם את זכות היסוד לביוגרפיה, לזיכרונות, לעבר. כל פסיכולוג מתחיל יודע שאם לא נפרדים כמו שצריך, האבל הופך למלנכוליה. במקום שנעבד אותו ונעבור הלאה, כאב ההשפלה והאובדן מתיישב בתוך העצמות.
לכן מה שעשו אתמול נתניהו וביטן הוא מעשה חמור. הם עלו שלב. עכשיו הם שואפים, כמו בפרק של "מראה שחורה", להכתיב לא רק את המציאות, אלא גם את הדמיון. להתעסק עם התודעה. כשהם מנעו מאתנו את הפרידה מסמל שליווה אותנו במשך 50 שנה, הם משחקים לנו עם הנפש. וזו כבר חציית קו אדום.