פטירתו של שמעון פרס הלילה היכתה בהלם גם את עולם התרבות. נעם סמל, מנכ"ל תיאטרון הקאמרי ב-25 השנים האחרונות, הלך עם פרס כברת דרך ארוכה. "לאורך כל חיי ידעתי שאם יש דלת שנראית לי סגורה, לא משנה אם זה בפסגה תרבותית, פוליטית, מה שלא יהיה - יש רק אדם אחד שאני צריך לדבר איתו", סיפר הבוקר סמל ל-mako תרבות. "בכל פעם שפניתי אליו במה שקשור לקידום תרבות ואמנות הוא נרתם לעזור. אם זה לדבר עם קנצלרית גרמניה או כל בקשה אחרת. כל דלת הייתה פתוחה לפניו".
סמל ופרס היו בעיצומו של מהלך תרבותי גדול באחד הרגעים המשמעותיים ביותר בהסיטוריה של ישראל: "בשנת 1995 הוא פנה אליי ואל עמרי ניצן (המנהל האמנותי של הקאמרי - ב"ב) שניסע להביא שני קומיקאים בולטים מירדן, נביל והישאם. 'הם כמו אל פאצ'ינו ורוברט דה נירו של ירדן', אמר לי פרס בשעתו. הוא הגיע למסקנה שכדי ליצור גשר לשלום צריך להשתמש בתרבות. שני הקומיקאים האלה עשו תכנית בידור סאטירית בברכתו של המלך חוסיין, ופרס פנה אליו אז כדי שיאשר את המהלך של הבאתם לסיבוב הופעות בישראל. רצה הגורל וב-4 לנובמבר 95' הם התקשרו אלי מהגשר בארם נהריים ואמרו: 'אנחנו על הגשר, רבין נרצח, מה לעשות? להגיע או לא להגיע?'. הרמתי ישר טלפון ללשכתו של פרס ושאלתי מה עלי לעשות. הם נכנסו, הסתובבנו איתם שלושה שבועות, הם הלכו לקבר של יצחק רבין ואפילו נפגשו עם לאה רבין ז"ל, הוזמנו לפגישות עם איגודי העיתונאים והסופרים, ובסוף הופיעו גם בתיאטרון הקאמרי. הסיפור הזה חשוב כדי להבין כמה חשוב לקשור את התרבות בשלום".
מדוע אתה חושב שדווקא שמעון פרס הצליח ליצור את הקשר המיוחד הזה לעולם התרבות?
"פרס היה אישיות תרבותית, חובב תרבות, ואדם שעזר מאוד לעולם התרבות. הייתי קונסול התרבות של ישראל בניו יורק בין השנים 88' ל-92'. בתקופה שפרס היה בין היתר ראש הממשלה, סגן ראש הממשלה ואפילו שר האוצר. בכל פעם שהוא הגיע לניו יורק, היינו הולכים יחד לאירועי תרבות. את נאום השלום הראשון, בו פרש את משנתו שהפכה מאוחר יותר להסכם אוסלו, הוא נשא באירוע תרבות שערכתי כקונסול ישראל בניו יורק. לא אשכח את המשפט שהוא אמר אז: 'אנחנו מעולם לא היינו עם של כובשים'. אתה מבין? פעם ראשונה שהוא אמר את זה היה באירוע של אנשי תרבות בניו יורק".
התרבות הייתה חלק מרכזי בחיים שלו?
"הוא הגיע המון להצגות. גם כשהוא כיהן בתפקידים ממלכתיים הוא הגיע. אני זוכר שהוא הגיע לקאמרי עם השחקנית הצרפתייה אנוק איימה, כוכבת סרטו של קלוד ללוש 'גבר ואישה'. זה לא היה ביקור חטוף, הוא בא איתה להצגה, הלכנו יחד לתערוכה ולמסעדה. המון אמנים ושחקנים הגיעו לארץ בזכותו. השחקנית קתלין טרנר הייתה אורחת שלו לפני כמעט 30 שנה. היא הגיעה לארץ והעביר סדנת משחק בתיאטרון הקאמרי. היכולת שלו לתקשר עם אנשי תרבות הייתה בזכות הידע העצום שלו. אני זוכר שהוא סיפר לי שבזמן כהונתו כתת שר הביטחון הוא נסע לפריז ונפגש עם סארטר, אדית פיאף, סימון דה בובאר. הוא אמר: 'את הספרים שנתנו לי את הבסיס קראתי עוד בילדותי בגולה'".
הזמרת אחינועם ניני מספרת על פרס בתכנית "הבוקר של קשת":
"אף פעם לא התלונן על החיקויים"
גם השחקן והקומיקאי אלי יצפאן היה קרוב לפרס. "אריאל שרון ושמעון פרס הם דוגמה לשני מנהיגים שקיבלו את החיקויים שלהם באהבה. לא רק כשהיו מצלמות, גם בפגישות אחד על אחד, מעולם לא שמעתי מאף אחד מהם: 'אוי מה אתה עושה לי?' או 'למה אתה מחקה אותי ככה?'. פרס תמיד פירגן: 'שמע! זה היה נהדר. משגע'", מספר יצפאן ומחקה את הנשיא המנוח. "אני יכול לומר לך לגבי שני האנשים הגדולים האלה שהם אהבו אחד את השני, העריצו ממש והיו חברים טובים מאוד למרות הפערים הפוליטיים. מדובר בדור אחר שכבר לא יהיה לנו. כשאומרים 'אחרון הנפילים' זה באמת שמעון פרס. אני לא חושב שיהיה לנו מנהיג בסדר הגדול הזה גם בעוד 40 או 50 שנה".
נפגשת איתו בתקופה האחרונה?
"ביקרתי את המשפחה אתמול בבית החולים. כשאתה בא להיפרד ממנו את גם מוקיר את המשפחה ומראה את אהבתך לאיש הזה. שמעון פרס ז"ל היה חלק לא קטן מחיי האמנותיים, הוא רואיין אצלי לא מעט פעמים, עשינו גם סרט יחד, 'כשיצפאן פגש פרס', הוא היה בחתונה שלי. אני לא יודע איזה סופרלטיבים ניתן לחלק לו מבלי שיקטינו את מה שהוא היה באמת. היו לי איתו פגישות מרתקות, גם בהיותו שר חוץ וגם בהיותו השר לפיתוח הנגב. בתפקידים שהוא מילא בעשרים ומשהו שנים האחרונות היינו בקשר מאוד מאוד קרוב. אני אתגעגע כל חיי לפגישות שהיו לי עם האיש הזה. לשיחה כזו או אחרת, לראיון כזה או אחר. הוא היה איש חכם ומצחיק ואדם גדול, וצנוע. הוא ידע מה מעמדו, ובכל זאת צנוע. יותר מהכל הוא היה חרד לגורל מדינת ישראל".
יש משהו שגילית עליו שנורא הפתיע אותך?
"הפתיע אותי עד כמה הזיכרון שלו היה פנומנלי - לתאריכים שהוא היה מעורב בהם, לאירועים שהוא היה מעורב בהם, אנשים שהוא פגש. אתה מדבר על בן אדם ששירת כמעט 70 שנה מדינה - המדינה עוד לא בת 70, כן? הפגישות האלה שהיו לי איתו היו קסומות לכל אורכן, השיחות היו מרתקות. בכל פעם שנפגשנו הוא סיפר מאיזו מדינה הוא חזר, עם מי הוא נפגש ומה הוא עשה. הוא היה איש סיפור נפלא וידע גם לספר בדיחות נהדר".
יצפאן מסיים את דבריו בצורה מפויסת: "אתה חייב להסתכל על הדברים נכוחה - האיש הגיע לגיל 93, עבד כמעט עד יומו האחרון מבלי לחוות דעיכה, לא סבל ממחלה כרונית שנמשככה שנים וגמרה אותו. המוח המבריק שלו עבד עד היום האחרון שלו בעבודה - הוא הצטלם, התראיין ונאם. זאת סגולה של צדיקים בלבד. הוא הלך מאיתנו בחודש תשרי שמאוד חשוב לעם היהודי. זה סימן לאהבה מאוד גדולה אליו גם מצד מי שושמר עלינו מלמעלה. אף פעם לא נשכח ששמעון פרס הלך מאיתנו ימים ספורים לפני ערב ראש השנה".
"היה בו משהו שחמטאי"
לבמאי אבי נשר ("הלהקה", "דיזנגוף 99", "סוף העולם שמאלה") יש זיכרונות מוקדמים משמעון פרס, ואפילו מוקדמים מאוד: "אבי היה חבר בקבוצת הצעירים של תנועת מפא"י - מין בנק של מוחות שאסף סביבו דוד בן גוריון בשנות ה-50. היו שם אנשים מבריקים מכל מיני תחומים - משה דיין, גיורא יוספטל שהיה לימים שר השיכון, ואדם בשם שמעון פרס. הם נהגו להיפגש אצלנו בבית ברחוב ארלוזורוב ברמת גן. אני חושב שהייתי בן חמש בערך, כך שהם היו בשנות ה-30 לחייהם. הייתי ילד צעיר מאוד, אבל מה שהכי הרשים אותי לגביו כבר אז היה שכולם צעקו ופרס דיבר בשקט. הייתי ילד ישראלי-שכונתי, ששיחק סטנגה והלך מכות ואמא שלי תמיד הצביעה עליו ואמרה לי 'זה אות ומופת לאיך צריכים להתנהג'. לצערי, אני לא בטוח שהפנמתי את זה מספיק. אני זוכר שלמרות שהוא היה בסביבת משה דיין שהיה איש צבא בצורה מאוד מורגשת, אבי שהיה סוציאליסט ונואם חוצב להבות, פרס היה כל כך רגוע ושכלתני. היו בו משהו כמעט שחמטאי".
בעצם גדלת לצד החבורה שעיצבה את אופיה של החברה בישראל?
נשר: "אני רואה את החבורה הזאת מול עיניי - זה היה בתקופת הצנע והם ישבו בסלון עם קרקרים וגבינה לבנה. ההפך הגמור מתרבות השפע וההון-שלטון שקיימת היום. אני בטוח שהמחשבה שיום אחד יהיו בתל אביב מגדלי פאר לא חלפה לאיש מהם בראש. פרס גר לא רחוק מאיתנו ברמת אביב, במקום די צנוע, ויש משהו מאוד יפה בכך שבמהלך כל השנים האלה הוא לא השתנה. בעיני, הוא החיבור האחרון לדור הנפילים, לאנשים שגרמו לנס הזה שנקרא מדינת ישראל".
נפגשתם בהמשך הדרך והעליתם זכרונות מאותה תקופה?
נשר: "לצערי לא, באופן אירוני שמאוד מאפיין את הדור שגדלתי בו, נפגשתי יותר עם אנשים שהיו מקושרים לצבא. לדור שלי לקח הרבה זמן להכיר בחשיבותו של פרס, כמו שלקח לנו הרבה זמן ללמוד להיות שקט ואמא שלי צדקה בהמלצתה. העולם הצברי שגדלתי בו לא העריך נימוסים ושקט ולא העריך מספיר את האיכויות של האיש הזה. אם אתה עוקב אחרי הסרטים שלי ואתה משווה את הדמות של גידי גוב ב'הלהקה' וב'דיזינגוף 99', זאת דמות מאוד שונה מהדמות אותה מגלם אדיר מילר ב'פעם הייתי'. זה גם ההבדל בחיים שלי. הסיפורים שאני בוחר תמיד משקפים את מה שאני מרגיש כלפי עצמי באותה תקופה, ואני חושב שבמהלך השנים עברתי מה'משה דייניות' ל'שמעון פרסיות'. זה משהו שקרה לדור שלם שהבין את גדולת השקט והאיפוק. פרס לא היה לוחם גדול, ובדור שאני גדלתי בו אם לא היית לוחם, לא היית כלום. לקח לנו הרבה זמן להבין שפרס היה בעצם איש העתיד, הוא הבין לפני כולנו לאן הכל הולך. התכונה הכי חשובה לבמאי קולנוע זה לא רק לקרוא את ההיום זה להבין את האתמול ולקרוא את המחר".
הוא היה יכול להיות במאי טוב?
נשר: "אני חושב שהוא היה יכול להיות במאי יוצא מן הכלל. יש לו איכויות יוצאות מן הכלל של קולנוען. אני באמת חושב שבשביל להיות במאי טוב אתה באמת צריך להיות שקט, מופנם ובכל זאת קומוניקטיבי ומבין עבר ומבין עתיד. אגב, אני עדיין מופתע מכמה זמן לקח עד שנבין כמה האיש הזה מיוחד וכמה שאנחנו נאמץ לעצמנו את דרכו".
הזמרת מירי אלוני, מי שגורלה נקשר לעד בזה בשל שמעון פרס ב-4 לנובמבר 95', ספדה לנשיא התשיעי: "הכי אהבתי את אמירתו : 'השלום הוא הביזנס הכי טוב!', כמה שזה נכון. לכל הצדדים. לא אשכח את רגעי האופוריה בעצרת 'כן לשלום -לא לאלימות', לפני שהתחלתי לשיר את 'שיר לשלום', סימנתי לפרס ורבין, שעמדו בקצה הבמה להתקרב אלי, פרס נעמד מימני ורבין משמאלי. רציתי שישמעו אותם שרים, קרבתי את המיקרופון שלי אל לפיו של רבין והוא המהם את השירה במבוכה ובביישנות בפעם הראשונה בחייו. כשפניתי אל פרס וקרבתי את המיקרופון הוא שר במלוא גרון, בלי לזייף, בעוצמה ובגאון. זכיתי להיות מוזמנת על ידו כחברת המשלחת שטסה עמו, להופעות בפני שני בתי הנבחרים בארה"ב, זה היה כראש ממשלה, בזמן שמילא את מקומו של יצחק רבין לאחר הרצח, במטוס הוא הקדיש לי תמונה שלו עליה כתב: 'לזמרת שהעניקה לשלום צליל מיוחד'".
שמעון פרס בתכנית הספיישל של "סיבה למסיבה עם רבקה מיכאלי" שצולמה לפני כחודש ותשודר בקרוב בערוץ הראשון: