רציתם מפלצת אחת? קיבלתם שלוש

לא קל להיות גדול. ההיגיון האנושי עובד בצורה אכזרית במקרים כאלה. נתתם הופעה בלתי נשכחת? היי, זה בדיוק מה שציפו מכם. פישלתם? אף אחד לא ישכח את זה הרבה זמן. ההיגיון הזה עובד גם לגבי מפלצות על. גודזילה הסתער על העולם ב-1998 (או יותר נכון רגל ענקית הסתערה ואמרו לנו שזה הוא), במה שזה לא יהיה שרולנד אמריך ניסה לביים. מאז הסתתרה לה הלטאה הכי מגניבה שנראתה על מסך גדול במעמקי הים והמתינה עד יעבור זעם. אפילו שמו של הסרט ההוא שונה מאוחר יותר ל"זילה" מתוך תקווה שלא יתקשר למיתולוגיה המקורית. 16 שנים אחרי, הגיע הזמן להוציא את "אל המפלצות" מהמחבוא. איך עושים את זה? חוזרים למקורות כמובן.

את הניתוח של "גודזילה" צריך לחלק לשניים כדי להבין עד כמה הוא יוצא דופן: המעטפת והליבה. המעטפת כוללת את כל המרכיבים שאינם שייכים לסיפור המקורי, או במילים אחרות: בולשיט בגרוש. לכאן אפשר להכניס קלישאות משומשות (הוא חייל קשוח והיא אחות רחמנייה; הוא יוצא להציל את העולם והיא שם כדי לבכות ליד הטלפון), דמויות שלא ממש ברור מה התרומה שלהן לסיפור (סאלי הוקינס על תקן עוזרת פרופסור שתפקידה מסתכם בלהסתובב בעיניים פעורות. בריאן קרנסטון על תקן גימיק תסריטאי שאפשר היה לפתור בקלות בלעדיו, ובעיקר מעליב את יכולות המשחק הפנומנאליות שלו) ופומפוזיות מגוחכת (רחש בים...מבטים מבולבלים ואז..."אני יודע מה זה. אנחנו קוראים לו – *הפסקה דרמטית לתופים פלוס אקסטרים קלוז אפ* – גוג'ירה!"). כן, זה עוד קטע מוזר בסרט. בשום שלב לא ברור מאין הגיע שמו הלועזי של גודזילה.

לא מעט התקדמות נעשתה בשנים האחרונות בכל הקשור לשימוש מוצלח באפקטים ממוחשבים. זה קרה ב"הוביט" עם סמאוג, אבל נראה שגודזילה אפילו מוצלח יותר בהקשר הזה. יש כאן לא אחד ולא שניים, אלא שלושה יצורי ענק שמופיעים על המסך (בחלק מהמקרים יחד). הדיוק בכל פרט במראה ובהתנהגות של כל אחד מהם, מרשים מאד (בעיקר על מסך איימקס). גם הצילום של קים מארקס פנטסטי. הוא מגוון בין "צילום רועד" ורגיל, מציג שלל נקודות מבט על כל סצנת מפתח. הגימיק הנחמד כאן הוא שבניגוד לעבר, אנחנו לא זוכים לראות את העולם מנקודת מבטו של גודזילה. אלה האנשים הקטנים שמביטים בו בחשש שמקבלים את הפוקוס, וזה מסייע לתחושה שלנו כצופים להתחבר למה שקרה על המסך.