כבר חשבתי שלסרט הזה אין תקנה. שגורלו להישאר קומדיה חצי-גסה שלא מעיזה להגיד או לעשות שום דבר קצת נועז, כזו שדירוג ה-R המבטיח שלה מקיים בעיקר זריקות "פאק" אקראיות ועירום רגעי של אישה זרה ברשת. אבל אז הגיעה הסצנה שבה האם החד הורית (קתרין האן) מסבירה לאם הוורקהולית (מילה קוניס) מה עושים עם פין לא נימול, תוך שהיא הופכת את האם שנשארת בבית (קריסטן בל) לזין לצרכי הדגמה. הצפייה כולה הייתה שווה בשביל המבט המפוחד של בל כשמקלפים מהראש שלה סווטשירט/עורלה. חבל שלא יותר מהסרט נראה ככה, אבל האמת שגם כשהוא לא מקורי או נועז הוא די בסדר.

בכלל, "אמהות רעות" הוא סרט שלוקח לו זמן להמריא. מילא אני, שבדיחות "אופס נפלתי" לא מזיזות אצלי כלום. כל יושבי האולם היו דוממים כמעט לחלוטין למשך חצי שעה לפחות, וזה לא שהסרט לא ניסה להעלות אצלנו חיוך. רק אחרי חימום ארוך ומעיק של קלישאות ונשים נופלות מהרגליים (פשוטו כמשמעו), הקרח נשבר ואנשים התחילו להגיב. ברגע השיא זוג בני ה-40 פלוס שישב לידי בכה מצחוק, עם דמעות וחנק והכל. זה רחוק מלהיות הסרט הכי מצחיק שתראו הקיץ, אבל הוא סבבה וחמוד, וכשאני נזכרת בקומדיית האמהות האחרונה שראיתי אני מעריכה אותו אפילו יותר (סליחה, גארי מרשל. היית חמוד. אבל הסרט האחרון שלך נוראי).

"אמהות רעות" היא קומדיה שמרנית למדי שכתבו וביימו ג'ון לוקאס וסקוט מור, שכתבו גם את סדרת הסרטים הלכאורה פרועה אבל בעצם שמרנית למדי "The Hangover" (בדרך לחתונה עוצרים ב...). הגיבורה היא איימי (קוניס), אמא לבן ובת שנכנסה להריון בגיל 20 ובתריסר השנים שחלפו מאז מתרוצצת בלי הפסקה (לא סתם כשלגיבורה יש ערב פנוי היא צופה בסרט "12 שנים של עבדות"). איימי אמורה להיות העמק השווה בין שתי חברותיה הקיצוניות: מצד אחד האישה הקטנה בבית, שמגדלת ארבעה ילדים ולא מסופקת מינית מבעלה, מצד שני אם משוחררת לילד יחיד, שמאז גירושיה מתעניינת רק באלכוהול ופיק-אפים. אלה דוגמאות קיצוניות על גבול הפוגעני, אבל עם הזמן הן נעשות מספיק סימפטיות כדי שאפשר יהיה להתעלם מזה. איימי עצמה מצליחה בקושי לג'נגל בין העבודה בחברה מגניבה ומלאה בהיפסטרים עצלנים לבין הטיפול הבלתי נגמר בילדים. היא מכינה להם עבודות לבית הספר וארוחות בוקר, מסיעה אותם לחוגים ועושה הכל בכמה דקות איחור. הקש נשבר בעקבות הגילוי כי בעלה בוגד בה בשילוב פגישת ועד הורים (ועד אמהות, תכלס) מהגיהנום. איימי מחליט שנמאס לה להיות השפחה של כולם - הבן שלה יצטרך להתחיל להכין לעצמו את השיעורים, הבת הלחוצה תלמד להירגע ולשחרר, החברה שהיא יותר מדי אמא תלמד להתנגד לעריצות של בעלה והחברה שהיא לא מספיק אמא תלמד להכין לבן שלה ארוחות בריאות.

יותר משזה סרט לקהל הרחב, זו פנטזיה שמכוונת ישירות לליבן של אמהות מותשות. את לא מסוגלת יותר? אז תפסיקי. פשוט תחליטי שאת עושה פחות. תעיפי את הרוע מחייך ואולי תתוגמלי בגבר אידיאלי שיאהב אותך דווקא בגלל שאת אמא כל כך טובה ומסורה. "אמהות רעות" לא מוטרד יותר מדי בענייני הישרדות כלכלית - הוא מתרחש בפרבר אמיד וצחור בו גם האמא הכי עסוקה יכולה לחתוך מהעבודה מוקדם מספיק כדי להסיע את הבת שלה לאימון כדורגל. האמת? גם גברים לא ממש מעניינים אותו. זה סיפור שמונע על ידי נשים, גיבורות לצד נבליות (ספוילר - כולן טובות בעצם), תוך התעלמות מסוימת מהעובדה ששעבוד נשים קשור באופן הדוק לעריצות גברית. כן, יש בעל אחד ש"עוזר בבית" כי הוא לא מבין שהורות היא עול משותף ויש בעל אחר שחושב שהתפקיד של אשתו הוא להיות כל הזמן עם הילדים. זה לא באמת העיקר, העיקר הוא אמהות משקיעניות ללא רבב לכאורה נגד אמהות פגומות שמודות באנושיות שלהן, ומודות שלא בכוס שלהן לשבת כל הלילה ולזלף עוגת 20 שכבות של אלזה למסיבת ט"ו בשבט של הכיתה. אפשר לפרש את זה כפמיניזם (אנחנו רק קורבנות של עצמנו) וגם כפוסט-פמיניזם (החברה בסדר, הגברים בסדר, אנחנו סתם צ'ילבות), והעיקר שיש לנו על מה לדון בזמן שעוד במאי ממין זכר מקבל לידיו פרויקט על נשים עבור נשים.

עכשיו אני כי ההוא הלך

שתי ידיעות מרעישות בעינייני רימייקים הופיעו בסוף השבוע: הראשונה הכריזה על חידוש הופך מגדרים ל"ספלאש" בכיכובם של צ'אנינג טייטום כבן-ים וג'יליאן בל ("ג'אמפ סטריט 22") כבת האנוש שמתאהבת בו; השנייה חשפה שרבל ווילסון תוביל גרסה חדשה לסרט "נוכלים עם סגנון" (Dirty Rotten Scoundrels). האובססיה העולמית לטייטום איפשרה לידיעה א' לעבור בשקט, אבל התגובות לידיעה ב', איך לא, התמרמרו מהליהוק של ווילסון, שהיותה אישה לא רזה, וולגרית לעיתים ולא אמריקאית הופכת אותה מטרה קלה להייטרים. העובדה שגם "נוכלים" המקורי הוא רימייק לסרט משנות השישים לא הפריעה למגיבים להתפרע עם תלונות על "הטרנד המעיק". אבל רגע, אם נלהק את ג'ורג' קלוני זה יהיה בסדר?

בואו נזכור שעם כל הבאסה הפוטנציאלית שבדבר, רימייקים והמשכונים מכניסים בוחטות של כסף כרגע. מבין עשרים הסרטים המצליחים בעולם השנה, 11 היו סרטי המשך, שלושה רימייקים מובהקים ("היום השלישי: התחדשות", "ספר הג'ונגל" ו"האגדה של טרזן") וארבעה המשכונים לרימייקים/ריבוטים/"דמיון מחדש". ב-2015 כיכבו ברשימת הלהיטים החידושים של "מלחמת הכוכבים", "פארק היורה", "סינדרלה", "שליחות קטלנית" ו"מקס הזועם" והפרקים החדשים בסדרות ג'יימס בונד ו"משימה בלתי אפשרית" הוותיקות. אפילו הדושבגים שהתעקשו שהם שונאים את "מכסחות השדים" אך ורק בגלל שנמאס להם מרימייקים מגיבים עכשיו ביוטיוב משפטים כמו "תכף הסטארטראק החדש מגיע לגנוב לכן את כל הצופים". הקהל רוצה סיפורים שהוא מכיר, הוליווד רוצה טוויסט מודרני ולפעמים זה אומר ששחקניות, גוועלד, יופיעו בסדרות שקודם לכן כיכבו בהם גברים. ואפילו כשהחידוש הופך לסרט הנצפה ביותר של אותה השנה, חברות צעצועים שוכחות שהגיבורה הראשית אמורה להופיע במרצ'נדייז. מותר להתעצבן על גל החידושים האינסופי הזה, גם אני די נבהלתי כששמעתי על רימייק ללא אנימציה של "מולאן", אבל כמה מהכועסים באמת התבאסו מהחידוש ולא מהנוכחות הנשית בקאסט? בואו נשחק משחק - כתבו בטוקבקים ידיעה על רימייק הפוך מגדרים ובדקו תוך כמה זמן אתם מוצאים שם אמירות על "הפוליטיקלי קורקטיות שהורסת את העולם" או על "הסרטן הפמיניסטי".

תמונות קצרות