את נעה ידלין אני פוגשת בבית קפה שכונתי קטן הסמוך לביתה.
"אני מעדיפה להיפגש במקום פחות מרכזי, שיאפשר לנו לנהל את השיחה יחסית בנחת", היא אומרת לי יומיים קודם לכן בטלפון; אבל כשהיא נכנסת לבית הקפה, חלום "הנחת" מתנפץ באחת: עדת ילדות – בנות 12 לכל היותר – מזנקת על ידלין, וכולן מקיפות אותה, שולפות את האייפונים ותובעות חתימה. חלקן, שהתמזל מזלן והן נושאות אתן בתיק את העותק שלהן מספרה החדש, "בעלת הבית", אף זוכות בהקדשה; אחת מהן מתעלפת.
"יש בזה משהו מחמיא, אבל זה בעיקר מתיש", אומרת לי ידלין מאוחר יותר. "לפעמים כל מה שאתה רוצה זה להיות מסוגל לצאת מהבית לבוש בסתם בגדים שכיף לך ללבוש, ופשוט לשתות בשקט את הקפה שלך. נכון, הוצאתי ספר, אני לא מיתממת, אבל לטפס על הגדר ולצלם אותי טופלס בבריכה? סליחה, אבל זה נראה לי מוגזם".
יש בזה בכל זאת היתממות מסוימת. אנחנו חיים בתרבות שבה כל אדם שמוציא ספר הופך אוטומטית לסלב; תרבות שמקדשת ערכים כמו קריאה, למדנות ורדיפת ידע
ימי מפא"י העליזים
"אכן. אבל אי אפשר לצפות מאנשים צעירים, שנולדו לתוך אינטסגרם ופייסבוק, להמשיך להעריץ את ליהיא גרינר או נטלי דדון. כשאתה קורא כל יום מאות סטטוסים והראש שלך כבר מורגל לצורת המחשבה הקליפית הזאת, באופן טבעי אתה נמשך יותר לסלבס כמו עמוס עוז ויהושע קנז".
יהושע קנז?
"מהעונה הלפני האחרונה של 'עם עובד'"?
נדמה לי שלבת שלי יש פוסטר שלו בחדר
"סביר להניח. אבל את צריכה לזכור שזה לא רק הטכנולוגיה והנוער ומה שמכונה 'תרבות ערוץ 2'. גם מצבו המעולה של שוק הספרים תורם את חלקו, כל מבצעי ה'אחד במאה' ודומיהם. כשסופר מרוויח שמונים וחמישה שקלים לעותק, וכשחנויות הספרים מעודדות בצורה כל כך אגרסיבית סופרים צעירים ובלתי מוכרים אך ורק על שיקולים צחים של איכות – באופן טבעי נוצרת שכבה עבה של סופרים מבוססים מאוד, והעושר הזה – מעבר לעובדה שהוא מפנה אותם לכתיבה נטו – גם מושך את תשומת לבו של הנוער ושל הציבור הרחב בכלל, שאין מה לעשות, מוקסם מדברים כאלה".
לקנות או לא לקנות
היא בת 37, אבל נראית לכל היותר בת 25: גזרתה דקה-דקה-דקה, אפה אצילי וקולה מלטף. ספרה החדש, "בעלת הבית" (כנרת זמורה ביתן, ימים א-ה', 21:00, ערוץ 2), רב מכר היסטרי שדחק מצמרת הרשימה בן לילה את כל טרילוגיית "גוונים של", מגולל את סיפורה של משפחת פוגל: משפחה ירושלמית אמידה ומשכילה, "מלחיות הארץ", כפי שמגדירה זאת ידלין, שביום אחד עולמה מתהפך עליה: אם המשפחה, פרופ' להיסטוריה של עם ישראל, יושבת ראש אגודות ידידים בשפע וסמנכ"לית במרכז שלום נחשב, מואשמת לפתע שמעלה ב-3.4 מיליון שקלים מכספי המרכז. הספר מסופר כולו מנקודת מבטה של בנה האמצעי של אלישבע, אסא בן הארבעים, שצלה הכבד של אמו – הניצבת במרכזה של סערה תקשורתית – מרחף עכשיו מעל חייו. "הסיפור הזה טורף את כל הקלפים במשפחה – החל מהיחסים המהותיים ביותר בין האחים וההורים וכלה בחיי היום-יום של כל אחד מהם", אומרת ידלין. "גיבור הספר, אסא, נאלץ לבחון מחדש את דמותה המוכרת והאהובה של אמו, אבל גם, ברמה הכי פרוזאית, לצאת למשל לדייטים עם בחורות שמכירות פתאום את אמא שלו מהחדשות".
"סליחה?"
למה. כאילו, למה לבחור דווקא בספר הזה. יש מלא ספרים
"זאת שאלה קצת משונה".
זה ראיון קצת משונה
"לא יודעת. העטיפה יפה, וכאילו... את לא רוצה אולי לשאול אותי על מקורות ההשראה לספר או משהו?"
לא ממש
"טוב, אז, כאילו, העטיפה יפה, ו..."
הבנו כבר שהעטיפה יפה
"מה את רוצה שאני אגיד לך? שזה ספר בן זונה?"
זה ספר בן זונה?
"אני יודעת? לדעתי כן, אבל אני כתבתי אותו".
בקיצור, לא לקנות את הספר
"מה זה?"
את מעדיפה שלא נקנה את הספר?
"מאיפה לעזאזל הבנת את זה?"
אז לקנות את הספר
"כן".
בטוח?
"בטוח, כן".
כי את יודעת, לפעמים אנשים אומרים דברים בראיונות ומתחרטים עליהם בטירוף אחר כך
"אם אני אתחרט אני אודיע לך".
נעה, ככה לפני סיום, רבים התפלאו כש"תלית את החוטיני", מה שנקרא, ויתרת על הצעות מפתות במילנו ופריז ולמעשה נטשת את הדוגמנות כליל. אמנם עברת לתחום משיק – כתיבת ספרים – ובכל זאת
"חלאס. ראיון עם עצמי, ראיון עם עצמי, אבל לא צריך להגזים".