"אליש ני" / קטע מסיפור חדש של גלית דיסטל אטבריאן
את יריית הפתיחה הראשונה של הקיץ סימנה המזוודה החומה והנוקשה שהוצאה מהבוידעם שבמסדרון על ידי אבי שלא הצליח להסתיר את עליצותו. עליצות שגרמה לאמי לסנן אליו בחיוך צדי ומרומז: "אם תשמח יותר מדי שאנחנו נוסעות, בסוף כולנו נישאר כאן, על הראש שלך, ונכריח אותך לקחת אותנו לסחנה".
שכן תל אביב הייתה ממלכה של בנות – אמי, אחותי, דודה סורי ושתי בנותיה, בתוך מיקרוקוסמוס חם ומהביל שנמצא תחת השליטה הבלתי מעורערת של קו ארבע אל הים.
ואל תוך המיקרוקוסמוס הנשי הזה לא הייתה כניסה לבנים – לא לאבי, לא לאחי ולא לבעלה של סורי, שנזנח לאנחות ברגע בו צלצלנו באינטרקום של הבניין הארוך והמשגע בשכונת המסתורין הנפלאה שלא הייתה דומה לה בכל היקום כולו – יד אליהו.
רחש-בחש, ריגוש ותכונה אפיינו את הנסיעה לתל אביב שנמצאה מעבר להרי החושך.
חברות מהשכונה הגיעו כדי להיפרד פרידה נרגשת של בנות עשר, בנות עשר שהמחר הוא טריטוריה עלומה ומפוארת עבורן, לא כל שכן מחר שנפרס על פני חודש שלם בעיר אחרת.
"אתן תגורו אצל 'דודה מצטערת' כמו בשנה שעברה?" הן שאלו אותי בעיניים בורקות.
"בטח!" עניתי, "וכבר סיפרתי לה בשנה שעברה שאתן קוראות לה ככה וזה הצחיק אותה נורא!"
דודה סוֹרי, או "דודה מצטערת" כפי שהן כינו אותה, הייתה עבורן ישות ערטילאית שמסמלת את תל אביב המסתורית, ואם דודה סורי מחבבת אותן, כך גם תל אביב תלמד לחבב אותן בבוא העת. הן נורא רצו שאספר לה עליהן כי היא יפה ויש לה עגילים גדולים מזהב, והן השתוקקו לשמוע עליה ולדעת איך הצטיירו בעיניה (כלומר, בעיני העיר הגדולה) ברגע בו שבתי.
צידה לדרך, מים קרים שהוטמנו במקפיא עוד מיום האתמול בתוך בקבוק טמפו ריק, בגד הים הישן של אחותי הגדולה בשבילי ובגד ים חדש בשבילה, והחשוב מכל – מסרק כינים מוכן מראש, הכול הוטמן בקפידה במזוודה החומה ובשקיות ניילון שחולקו בין שלושתנו.
על השביל שהוביל לקו האוטובוס שייקח אותנו אל התחנה המרכזית בירושלים, הייתה נקודת תצפית בה יכולנו לראות את אבי ואחי דרך חלונות הבית. אמי הקפידה בכל שנה לעצור בנקודת התצפית הזאת ולהשקיף.
המראה היה תמיד אותו מראה – אבי ואחי מקפצים בעליצות אין קץ נוכח החופש משלוש הנקבות.
אני חישבתי להיעלב בכל פעם, אבל החיוך בזווית שפתיה של אמי הרגיע אותי. היא הבינה דברים שטרם הבנתי על בנים שמקבלים חופש של חודש שלם מתזונה מאוזנת, כוסות שאסור להשאיר בסלון, גרביים שאין להשאיר על רצפת החדר, מגבות שאין להטיל על רצפת האמבטיה וכיור שחייב להישאר נקי.
ובכל מקרה, ברגע בו עלינו על האוטובוס הפחוס והקצר בואכה תל אביב, בירידות התלולות והנשגבות החושפות הרים של חופש מימין ומשמאל, כבר לא ידעתי עלבון או דאגה והפחד היחיד היה הפחד מפיפי.
פיפי לוחץ בטרם עת בנסיעה האינסופית בין ירושלים לתל אביב היה פחד אמיתי ואימתני מאוד בימים ההם. כי יותר מכל היו אלה ימים של צחוק חסר שליטה, חסר מעצורים וחסר פשר.
מהרגע בו אוחדו האחיות ובנותיהן, איזו משובה כמעט פסיכוטית ריחפה מעל כולנו, וצחוק נשנק, צחוק דומע, צחוק שבגללו מחזיקים חזק את הפושפוש כדי ששום דבר לא יברח משם, צחוק שדורש אתנחתות של מנוחת סרעפת ואנחות יגון של אושר, צחוק שמרוב עוצמה הגיע לשלבים שבהם הוא נצחק באילמות חרישית של שש נקבות פרסיות דומעות ומפרכסות, צחוק של משק אוטרקי בן שש נפשות מול העולם כולו – נצחק באופן בלתי נשלט משך חודש תל אביבי שלם.
כי זה מה שהיינו – משק אוטרקי שהניח מרצון, לזמן מה, את שארית העולם מחוץ לבועה.
ובתוך המשק האוטרקי הזה הייתה כמובן היררכיה – ההיררכיה לא נקבעה על פי גיל אלא על פי הקוד הפרסי שהיה מקובל עוד באיספהן – ה"אליש" ומהצד שכנגד – ה"אליש ני".
האליש הוא תואר של כבוד למי שמבינה עניין, שמספיק לה מבט מקודד או עווית בפנים של אחת מהאמהות כדי להבין הכול.
האליש ני היא פוסטמה שלא מבינה עניין ולא משנה כמה יסבירו לה.
אני דורגתי במקום השני הכי נמוך בסולם האליש. הבת הקטנה של דודה סורי דורגה במקום האחרון. אחותי הגדולה, לעומת זאת, הייתה אליש למדי אבל אליש ממנה הייתה ביתה השנייה של דודה סורי שהייתה קטנה מאחותי.
אמא שלי הייתה אמנם סגנית האליש, אבל דודה סורי הייתה מלכת האליש הבלתי מעורערת – מרוב שהיא הבינה ללבם של דברים עד לעומק, האישה סימנה את העולם כולו על פי שתי הבעות פנים והמהומי קול:
שפתיים קפוצות מוסטות הצידה לצד אנחת בס עמוקה – "אמממממ" - היו סימן לחידלון וייאוש מבודח. ואילו גבות מורמות לצד קריאת הפתעה - "אווווווו" – היו סימן לכל השאר, או לכל הפחות לכל מה שראוי לו להיות מסומן.
אחד החששות הכבדים שלי היה לרדת אל תחתית שרשרת המזון ולהפוך לאליש ני הגדולה בחבורה, אפילו יותר מביתה הקטנה של סורי. אבל באחד הקיצים היא ביססה למזלי את מעמדה בתחתית הפנתיאון באופן נצחי.
זה קרה בפלאפל של שוק בצלאל, המקום שהגענו אליו אחרי כל בילוי בים.
את הסיפור המלא ניתן למצוא בספר "זיכרונות ילדות מתל אביב", המרכז סיפורי ילדות של 20 סופרים וכותבים, ביניהם: נעם פרתום, דקלה קידר, מירי שחם, דורית שילה, איתן גלס ועטרה אופק. הספר לא יגיע לחנויות וניתן לרכוש אותו רק באתר הדסטארט, ורק עד סוף השבוע. התומכים בפרויקט יוכלו לבחור את הסכום אותו הם מעוניינים לתרום לפרויקט ולקבל את הספר בפורמט בהתאם לתרומה: מספר דיגיטלי ועד לספר מודפס. בסכומים יותר גבוהים יוכלו המשקיעים להנות מצ'ופרים גדולים יותר כמו סדנת שוקולד, סדנת כתיבה ואפילו קריאה של כתב היד שלכם. הפרויקט ימומש אך ורק אם סכום התרומות יגיע ל-40,000 שקלים. עד כה נאסף יותר ממחצית הסכום.