מדוע עמוס קינן? מדוע "הדרך לעין חרוד"? ומדוע עכשיו? התשובה הפשוטה ביותר והמתבקשת ביותר היא: "הדרך לעין חרוד" - משום שהספר הזה הוא רלוונטי היום. החזון האפוקליפטי על שלטון טוטליטרי, צבאי, אכזרי, שהשמיד כבר את כל האויבים מבחוץ ועתה הוא עסוק בהשמדת האויב מבפנים, נראה היום להרבה אנשים קרוב מתמיד. ובכל זאת התשובה הזאת לא נכונה, כי הספר הזה רלוונטי לא בגלל שהוא מתאר שלטון צבאי שכלא את הערבים במחנות והוא מחסל עתה את כל מתנגדיו ובעיקר אנשי שמאל, אלא דווקא בגלל שהוא מציג אפשרות אחרת. יותר משזהו ספר על התמוטטות וחורבן, זהו ספר על איש אחד שבתוך המצור שומע קולות מרדיו עין חרוד החופשית – המקום היחידי שבו נותרו הזכרונות וגם התקווה, ולשם הוא הולך. כך שזהו בעצם ספר על עין חרוד.
מה שרלוונטי בספר הזה הוא מה שליווה את עמוס קינן כל חייו והוא נמצא בכל ספריו: הזכרון החי של ראשית ההתיישבות, העליה השלישית, האמונות של גדוד העבודה בחברה חדשה, עובדת ויוצרת, הומניסטית ופתוחה, כל מה שהזין במשך שנים את החברה הישראלית ונשכח, ובסוף הספר מסתבר שאולי היה רק דמיון וחלום, אולי לא היה מעולם. זה מה שרלוונטי בספר "הדרך לעין חרוד", לא חזון הסוף, אלא זכרון ההתחלה שאליו אי אפשר להגיע. אל המקום הזה הולך גיבור הספר בהחלטה נחושה ובביטחון, עד לרגע שבו הוא מגיע ומגלה שאין שם כלום: "...אני מכיר את המקום ולא ירמו אותי. בחושך אני אגיע הנה בלי מצפן בלי כוכב בלי מפה בלי שום דבר. עין חרוד זה המקום שממנו מתחיל הכל ואני אל ההתחלה יודע להגיע. אבל אין כאן כלום".
למעשה עין חרוד נמצאת בכל מה שעמוס קינן כתב, ולא רק בספרים, גם במאמרים הפובליציסטיים וגם בסאטירות שלא היו אלא הצד האחר, האפל, של האוטופיה שבה האמין ובשמה תקף את אירועי ההווה. את האוטופיה הזאת הוא תיאר גם בציורים שלו: חולות ים, שמשיות, כפרים ערביים על מדרונות הרים, אנשים ונשים, ערבים ויהודים, מנגנים בגיטרות, שותים יין, זה הסיפור שעמוס קינן סיפר בכל ספריו, למענו הוא נלחם במלחמת תש"ח ובמלחמות שבאו אחריה, לאורו הוא התנהל וניהל את המאבקים הפוליטיים שלו, לשם הוא הלך כל חייו, אולי לשם הוא גם הגיע, מי יודע.
(נורית גרץ)
שדרה דלה של עצים חרוכים ואופק ריק. קו מהוסס, שמסמן דרך, נקטע בסמוך לנקודת המגוז שלו. אולי כי הדרך נבלעה בערפל, או באור הבוהק שבקצה הדרך ואולי כי אין עוד דרך.
לאלה שנגזר/נכפה עליהם לצאת לדרך, כי הם במנוסה וחייב (לא יכול שלא) להיות משהו אחר, מסמן שלט צבעוני ומשובב-נפש את היעד. השלט מוצמד לקלונס חבוט ומקושקש כולו מאהבה וילדות. מצוייר על גבי השלט: ציור של עמוס קינן. אחד מאותם ציורים שצייר שאינם אלא חזרה כפייתית אל אותו נוף שלא ניתן לחזור אליו: מפרץ בים התיכון, או נווה מדבר, או עין-חרוד החופשית, צמד דקלים, הרים רחוקים וגמל צהוב שמביט לאחור - אל ההווה.
השלט דהוי וישן. לא ידוע כמה זמן עמד שם, נתון לחסדי השמש, הזמן והמציאות. צבע הים וההרים במרחק כבר מתקלף ממנו ויש להניח שבעוד כמה עונות יעלם הצבע הכחול כליל מן העץ, יעלם השלט, יעלם הגמל, יעלם היעד שסימנו. אבל כל עוד מתוק האור בציור, וניתן לצייר אותו ולחלום אותו, אפשר גם לנסות ולהגיע, ועל זה בעיני הספר. בגלל זה יש בו גם משהו ממה שיש בכל הספרים הטובים: זה נכון לאז, נכון לעכשיו ונכון לתמיד.
(שלומציון קינן)
נורית גרץ, אלמנתו של עמוס קינן, היא חוקרת ספרות וקולנוע, סופרת ועורכת. שלומציון קינן, בתו של עמוס קינן, היא עיתונאית.