תחיית המכביזם

אני באמת אוהב את אצטדיון רמת גן. ושלא תטעו, אני אהיה הראשון לפתוח את בקבוקי השמפניות כשהבולדוזרים יבואו להרוס אותו – אבל זה לא משנה את העובדה שכמה מרגעיי היפים ביותר היו במקום הזה ממש.

אצטדיון רמת גן אירח את הדרבי התל-אביבי הראשון שראיתי. כאוהד מכבי לעולם לא אשכח את המשחק הזה. זה היה בתחילת שנת 93, ישבתי בשער 3, זה היה המחזור ה-30, ומכבי ניצחה 0:3 (צמד של מאיר מליקה).

שקט זו מילה גסה

אפשר לקרוא לי טרמפיסט. ובצדק. בחמש השנים האחרונות הפסקתי ללכת לכדורגל ישראלי. אני לא היחיד. כמות האוהדים שמגיעה היום למשחקי כדורגל פחותה בהרבה משהייתה לפני עשור. זה קשור לרמה, זה קשור למתקנים, זה קשור לאנשים ששם המשפחה שלהם מתחרז עם המילה "אחוזון". אני עזבתי מכיוון שלא הרגשתי יותר שייכות לאף קבוצה. הבנתי את זה כשהגעתי לדרבי תל אביבי, היריבה העירונית השפילה את הקבוצה שלי – ולי פשוט לא היה אכפת.

הקבוצה שלי כבר לא הייתה "הקבוצה שלי". הליגה שלי, שהוכרזה כליגה השישית בטיבה באירופה, לא באמת הייתה "הליגה שלי". לא הצלחתי להביא את עצמי להתעניין במשחק בין סכנין לרמת השרון או בין אשדוד להפועל רמת גן.

ואז הגיע איזי שרצקי, מכביסט יקר, והראה שיש עדיין מקום ללב בכדורגל הישראלי. בעזרת הרבה כוח רצון, מקצוענות ואמונה – הוא הביא את קרית שמונה לזכייה היסטורית באליפות המדינה. האליפות הזאת החזירה קצת את האמון בקסם שיכול להיות בכדורגל. על הקסם הזה התבססה הקבוצה הנהדרת שנבנתה השנה בקרית שלום. כן, היו שם אנשי מקצוע מהאקדמיה של ברצלונה – אבל היו גם חבר'ה שגדלו על כדורגל ישראלי קלאסי – במובן הטוב של המילה. כאלה שקוראים להם דור, ריף, אלירן, יואב, עומר, ערן, איתן, שרן, אלי וכן – גם מהראן ומונאס.

מה זה מכביסט?

מאז אותה אליפות של ניר קלינגר, עם העונה המופלאה של ברוך דגו והסיומת האדירה של אבי נמני – השתנה משהו בסלנג הלאומי. המילה "אליפות" הפכה להיות בשימוש יומיומי לתיאור של דבר מוצלח. איזה חומוס אליפות יש לאבו חסן ביפו, איזה סרט אליפות החדש של טרנטינו – ואיזו אלופה אשתי, הדליקה לי את הבוילר בלי שביקשתי.

אז האליפות האחרונה של מכבי תל אביב היא פשוט אליפות אליפות, שמסיימת עונה אליפות. בלי כוכבית של קיזוז, בלי חשדות לשחיתות ובלי ניצחון בפוטו-פיניש בזכות הפרש שערים. אלופה.

זו קבוצה אלופה שמורכבת משחקנים מכביסטים ומאמנים מכביסטים. גם אלה ששיחקו בהפועל ובית"ר, גם אלה שגדלו בברצלונה או בכפר סולם. מכביסטים אמיתיים.

אז מה זה מכביסט אמיתי? מכביסט הוא טיפוס אקטיבי, לא מחכה שיתנו לו כבוד אלא לוקח. בנחישות, בספורטיביות, באצילות – בגאווה. מכביסט לעולם ייקח אחריות. אף שופט מעולם לא היה אשם בהפסד של הקבוצה שלו, אף שחקן מעולם לא היה יותר חשוב מהקבוצה שלו, אף קבוצה מעולם לא הפסידה מולו – אלא הוא ניצח.

מכביסט זוכר ולא שוכח. את הצבע הצהוב של החולצה שהגיע מהטלאי שלבשו יהודי אירופה בטרגדיה הקשה ביותר בהיסטוריה האנושית. את האנשים שהקימו את האגודה שלו. את אלה שאינם איתנו עוד, את אלה שתמיד יהיו חקוקים על לוח לבנו הצהוב. לעד.

המכביסט צובר זיכרונות, אוגר חוויות, מתרגש מכל ניצחון, חרד מכל הפסד, עיוור לכל מכשול, גאה בכל צעד, מנצח אציל, מפסיד נדיר, מביס בסטייל – ומעל הכל, הוא אוהב. המכביסט לא צריך לשנוא אף אחד. גם אם הקנאים מנסים לפגוע בו, המכביסט נשאר נאמן לדרכו. האהבה שלו חזקה מהשנאה שלהם.

האחד נולד מכביסט, האחר הופך למכביסט במהלך חייו – אך אחד לא נפטר מהמחלה הצהובה הזאת. יש שיאמרו שלהיות מכביסט לכל החיים זו בחירה, אך מדובר בטעות נפוצה. מכביסט זה להיות חלק ממשפחה - ומשפחה לא בוחרים.

המכביסט כבר חולם על הטיסה למשחק חוץ בליגת האלופות.

שאלנו כמה סמלים מכביסטיים מה האליפות האחרונה גרמה להם להרגיש, זה מה שהיה להם להגיד: