קצת פרופורציה, בבקשה

לפני קצת יותר מחצי שנה, שודר בערוץ 10 סרטו התיעודי של אביעד פוהורילס על אבי נמני. הרבה דברים אפשר להגיד על נמני, ונדמה לי שלכל אוהד ספורט אמיתי בישראל יהיה לא מעט מה לומר עליו. גם לי. אבל דבר אחד אני יודע שאני לקחתי מהסרט הזה. במילה אחת – פרופורציה. כן, דווקא פרופורציה.

כשאנשים משחקים למחייתם, קשה לזכור לפעמים שמדובר בסך הכל במשחק. אלא שאבי נמני לא שכח את העובדה הזו לעולם. גם ברגעים היפים בקריירה שלו וגם ברגעים הקשים הלא מעטים, הוא תמיד ידע לקחת את הכל בערבון מוגבל; לזכור כל הזמן שיש דברים גרועים יותר, צרות גדולות יותר, אנשים אומללים הרבה יותר.

כשאני רואה את נמני בתפקיד מאמן מכבי ת"א מתנפל היום על השופטים אחוז אימה, אני שוכח לפעמים את התובנה הזו. אלא שאז חוזרות לי התמונות שלו יושב בצד מיטתו של ילד חולה סרטן, או מבקר בהלוויה של ילד אחר שנפטר מהמחלה, והלב מתכווץ. אם יש מישהו שזוכר כל הזמן שאחרי הכל "זה רק ספורט" - זה נמני.

אז מה אם החרדים לא עומדים בצפירה? דודו כהן חושב שכולנו שופטים מהר מדי

אז מה אם החרדים לא עומדים בצפירה?

תחתית החבית

ב-2 במרס 2002 הייתי בן 21. מכבי חיפה, האלופה דאז ושנואת נפשי, שיחקה בביתה מול מכבי קרית גת, נמושה מהמקום האחרון בליגה. בדקה ה-30', כשהתוצאה עמדה כבר על 3-0 לקרית גת, החלו לזרום הדיווחים על הפיצוץ העז שנשמע בשכונת בית ישראל בירושלים, ועל כך שבמקום ככל הנראה נפגעים רבים. טלעד, זכיינית ערוץ 2 ששידרה את המשחק, בחרה להמשיך בשידור שני האירועים במקביל, במה שזכה מאוחר יותר לכינוי "המסך המפוצל".

פיגועי טרור רבים היו בעבר, לא את כולם אני זוכר. אלא שאת מראה המסך המפוצל הזה, שבחלקו הימני משחקים כדורגל ובחלקו השמאלי אוספים שרידי גופות, נדמה לי שלא אשכח לעולם. היה זה הסמן המוסרי הנמוך ביותר של החברה שלנו, סמל לכך שהגענו באמת לתחתית החבית; לכך שלא זיהינו עד כמה קטן המרחק הזה בין בידור – לבין התבהמות; בין שמירה על פרופורציות – לאובדן צלם אנוש.

11 בני אדם נרצחו בפיגוע ההוא בירושלים, שייזכר לדיראון עולם גם בשל החלטה מטופשת אחת של גוף משדר. אלא שנדמה לי שאפשר לומר שהלקח הופנם. לכל ברור היום שדבר כזה לא יוכל לקרות שוב לעולם.

מכבי הפסידה, למי איכפת

שש שנים אחרי, במרס 2008, אירע פיגוע נוסף בירושלים שנחרט אף הוא עמוק בתודעה של כולנו. שמונה מתלמידי ישיבת מרכז הרב נרצחו מירי מחבל שחדר לישיבה והחל לירות לכל עבר. בטלוויזיה נאבקו אז מכבי ת"א ואולימפיאקוס היוונית ביורוליג, אך גם לקהל בנוקיה היה ברור: התוצאה הערב כבר לא באמת משנה. המשך המשחק שודר בערוץ הספורט, מודה שלא צפיתי. חמישי בערב, מכבי מפסידה, ולאף אחד לא באמת איכפת.

נכון, אירועי הספורט עדיין סוחפים אותנו לעתים קרובות מדי להשתכשך בביבים שספק אם היינו מגיעים אליהם בראייה מפוקחת של הדברים. לא פעם אנחנו נופלים לתהומות הרפש, ומייצרים דרמות ספורטיביות מכלום וכותרות טרגיות משום דבר. ועדיין, על פי רוב, גם בתקשורת - ספורט הוא ספורט, חיים הם חיים ומוות הוא מוות. "המסך המפוצל" ממרס 2002 מסמל עבורי, גם היום, את ההבנה הזו בדיוק.