לפני חמש וחצי שנים הייתה לי הזכות לערוך את הגרסה העברית של הביוגרפיה של ליאו מסי: "הילד שהפך לאגדה". מעבר למסע המרתק בחייו וקורותיו של הכדורגלן שאז עדיין לא הגיע לגיל 25, זו היתה עבורי הזדמנות לנסות ולברר לעצמי היכן ממוקם מסי בפנתיאון של גדולי השחקנים בכל הזמנים. תשובה חותכת לא הייתה לי אז ולמען האמת, אין לי גם היום.
אבל דבר אחד היה ברור כבר אז: מסי הוא מסוג השחקנים שנולדים אחת לכמה עשרות שנים. מין מטאור חד פעמי, כזה שמהרגע הראשון שחובבי הכדורגל ראו אותו בפעולה, היה ברור להם שמדובר בתופעת טבע. כישרון נדיר שניחן בתכונות כמעט על-אנושיות.
בהקדמה לספר ציטטתי את הסופר האורוגוואי הנערץ אדוארדו גאלנו, שבספרו "כדורגל באור ובצל" כתב את השורות הבאות: "ככל שהספורט הפך לתעשייה, הוא הלך ונטש את היופי שנולד מהשמחה של המשחק רק לשם המשחק. למרבה המזל, עדיין מופיע על המגרשים, גם אם בתכיפות הולכת ופוחתת, איזה פוחז צעיר שמעז לצאת מתוכנית המשחק וחוטא בכדרור נועז. הוא חולף על פני כל שחקני הקבוצה היריבה, ועל פני השופט, ועל פני הקהל ביציעים, רק בשביל התענוג הצרוף של הגוף, שמטיל את עצמו בכל כובד משקלו אל ההרפתקה האסורה של החופש".
כשגלאנו, שהלך לעולמו לפני כשנתיים, כתב את הדברים הללו, הוא לא שמע כמובן על מסי, שהיה אז זאטוט בן 9 שהתרוצץ ברחובות רוסאריו. אבל כמו כל דרום אמריקני שאוהב את הכדורגל הווירטואוזי, הוא ידע שהיורש של גארינצ'ה, פלה ומראדונה יגיע. במהלך השנים שידרתי מאות משחקים של לאו מסי.
בליגה הספרדית, בליגת האלופות ובנבחרת ארגנטינה. כולל את משחק הליגה הראשון שלו, השער הראשון שכבש במדי בארסה, את שער הסלאלום המפורסם מול חטאפה ועוד ועוד. כבר 13 שנה שאני עוקב אחריו מקרוב ובכל פעם הוא מצליח להדהים אותי מחדש. וכך גם מאות המיליונים ברחבי העולם. אוהדי ברצלונה וגם אלו שלא.
מסי כבר לא ילד. למרות שבשבוע הבא הוא יישא לאישה את אנטונלה, יש לו כבר שני ילדים משלו. גיל 30 זה כבר לא צחוק. בגיל הזה כדורגלנים כבר מתחילים לראות את סוף הדרך. עניין של ארבע-חמש שנים בדרך כלל. כבר במרץ 2012, כשהספר יצא לאור, לאף אחד לא היה ספק שמסי הוא אחד הגדולים בכל הזמנים. בשנים שעברו מאז, מסי לא הוריד את הרגל מהדוושה. הוא המשיך לשחק בדיוק אותו דבר, המשיך להבקיע במספרים לא הגיוניים.
אבל עכשיו הוא מחליף קידומת ומתחיל להבין שכבר לא נשאר יותר מדי זמן, שהקריירה היא לא נצחית. ויש לו עוד כמה משימות להשלים לפני שהוא משאיר את הזירה לצעירים. זה נשמע מוזר, אבל מתקרב היום שבו מסי יהפוך לשחקן עבר, כזה שמתרפק על הזיכרונות.
בינתיים זה עוד לא קורה ולכן בארבע-חמש השנים שעוד נותרו לו מסי יצטרך לסחוף את ברצלונה המקרטעת לעוד סבב של הצלחות, ובעיקר לנסות ולזכות עם נבחרת ארגנטינה בתואר. גם הוא יודע שרק אם זה יקרה יהיה ניתן לומר שהקריירה שלו הייתה מושלמת. וכן, גם כדי שההשוואות עם דייגו מראדונה יסתיימו סוף סוף.
