השעה היתה אחת בלילה. בקומה השנייה של נמל התעופה הקטן במאריבור ישבו כמאה אוהדים של הפועל באר שבע, עייפים ומאוכזבים. לא כך הם דמיינו לעצמם את הדרך חזרה הביתה אחרי משחק הגומלין בסלובניה. ואז החלו לעלות במדרגות שחקני הקבוצה. למרות האכזבה העמוקה, האוהדים החלו למחוא כפיים. אפשר היה לראות על פני השחקנים את ההתרגשות, המהולה בתחושת ההחמצה. התחושה הזו של מי שאיכזב. לא היה צריך לדבר יותר מדי. הכל היה ברור ומובן. גם לאוהדים, בעיקר המבוגרים שבהם, וגם לשחקנים. העיניים דיברו, היה בהן הרבה עצב, אבל גם הבנה שלמרות המכה הכואבת, המסע הזה נמשך.
זו שנה שנייה ברציפות שהפועל באר שבע מגיעה אל סף הבאר, אבל לא מצליחה לשתות. אשתקד היה חסר שער אחד מול סלטיק והפעם שער אחד נגד מאריבור. אבל איזה הבדל. בשנה שעברה באר שבע הגיעה למעמד של פלייאוף ליגת האלופות בפעם הראשונה בתולדותיה. היא לא ידעה איך בדיוק אוכלים את הדבר הזה. ההלם בא לידי ביטוי בתבוסה 5:2 בגלאזגו. לגומלין בטרנר הגיעה עם סיכוי קלוש. דיברו אז על "ניצחון מוראלי". בגלל התבוסה הקשה לא היה כמעט לחץ, ולכן הקבוצה שיחקה הרבה יותר משוחרר. רק בדיעבד התברר עד כמה זה היה קרוב.
השנה הסיפור היה שונה לחלוטין. הפעם באר שבע כבר הגיעה עם נסיון אירופי לא מבוטל, עם הישגים שכל אירופה דיברה עליהם. היא כבר לא היתה קבוצה איזוטרית שמזלזלים בה. הפעם היתה תחושה שזה "צריך" לקרות. שלבאר שבע "מגיע" להיות בליגת האלופות. שהיא קיבלה הגרלה "נוחה". אז בואו נעשה סדר: בכדורגל אין "מגיע". מי שמנצח זה מי שהיה טוב יותר ביום נתון. ומאריבור, למרות שיחסית ליתר האפשרויות בהגרלה הייתה על הנייר פחות מסוכנת, היא עדיין קבוצה אירופית לגיטימית, עם שתי העפלות לשלב הבתים. הזלזול שנשמע בקרב כמה פרשנים כלפי אלופת סלובניה נובע מיהירות ישראלית טיפוסית משולבת בחוסר ידע.
שלא יהיו אי הבנות, באר שבע לא נופלת ממאריבור ולמן הרגע הראשון טענתי שמדובר בשתי קבוצות שוות ביכולתן. הפערים ביניהן זניחים. בסופו של דבר המפגש הכפול הסתיים ב-2:2. והפעם, בניגוד למה שקרה מול לודוגורץ, היתרון בשערי החוץ היה של הסלובנים. תחושת האכזבה הפעם חזקה הרבה יותר מאשר לפני שנה, כי הפעם באר שבע הגיעה מוכנה יותר, מנוסה יותר ואחרי ניצחון במשחק הראשון.
דבר אחד חייבים לומר, וזה לא קשור למה שקרה באיצטדיון "ליודסקי ורט": באר שבע של תחילת העונה הנוכחית פחות טובה מבאר שבע של לפני שנה. זה מתחיל עם החסרון של מאור בוזגלו. איסאק קואנקה, שאמור היה להיות המחליף שלו, בינתיים לא משחק, והתחושה היא שבאר שבע נפלה עם שחקן שלא באמת מחוייב ורוצה לתת את כל מה שיש לו. אולי עוד נתבדה בהמשך, אבל כרגע התחושות לא טובות.
הפציעה של מיגל ויטור הגיעה בתזמון הגרוע ביותר, ובלעדיו ההגנה פחות בטוחה בעצמה וכך גם כל הקבוצה. זה משפיע בעיקר על שיר צדק, שיש נסיגה מסויימת ביכולתו. מהראן ראדי ואליניב ברדה בני ה-35 לא נעשים צעירים מיום ליום. גם מאור מליקסון מתקשה לשמור על יכולת גבוהה לאורך זמן. ג'ון אוגו נראה אתמול עייף וחסר אנרגיה, וזה מעט מוזר כשאנחנו רק בתחילת העונה.
עם כל המחמאות למוחמד גאדיר על כך שהוא לא מפסיק לרוץ, הוא נכשל שוב ושוב בפעולות בסיסיות. הפציעה של בן שהר, מסתבר, משמעותית מאוד, כי גאדיר הוא ממש לא התחליף. גם לתומאש פקהארט ייקח עוד זמן עד שיתחבר לקבוצה באופן מלא. וזה לא משהו שקורה בשבועיים. וזו הסיבה שבאר שבע הפכה להיות תלויה יותר מדי בשחקן אחד, טוני וואקמה.
לבאר שבע חסרה מאוד היצירתיות, ורק כשמיכאל אוחנה נכנס בתחילת המחצית השנייה כל הקבוצה התעוררה. כל זה אולי יספיק לליגה החלשה שלנו, אבל לא לאירופה. בטח לא לליגת האלופות. הצוות המקצועי בבאר שבע חייב להתחיל לחשוב כבר עכשיו לטווח הרחוק. לתכנן את מהלכי הרכש הבאים, לחודש ינואר וגם לקיץ הבא. כי הקבוצה שזכתה בשתי אליפויות רצופות מתחילה לאבד גובה. וזה עוד לפני שדיברנו על העזיבה האפשרית של וואקמה.
נכון, כשכל הפצועים יחזרו – מיגל ויטור, בן שהר ואולי גם קואנקה – באר שבע אמורה להיראות הרבה יותר טוב. ועדיין, עד דצמבר מצפה לה לו"ז קטלני: משחק בליגה האירופית ביום חמישי ומשחק ליגה ביום ראשון או שני. השמועות על אפשרות צירופו של מרוואן קבהא, אם באר שבע הייתה מדיחה את מאריבור, רצו חזק בימים האחרונים. עכשיו זה כמובן לא יקרה, אבל קבהא יכול בהחלט להיות היורש של ראדי, חברו הטוב.
אבל כל זה לעתיד הרחוק. המשימה המיידית של ברק בכר ושל עוזריו, ובראשם המאמן המנטאלי איתן עזריה, היא להרים את השחקנים מתחושת האכזבה העמוקה. לשים את ההפסד מול מאריבור מאחור. זה לא יהיה פשוט, כי גם בכר והצוות שלו נראו שבורים מיד אחרי המשחק. זה לא פשוט כשחלום גדול כזה מתנפץ. וזה בדיוק היה המסר שהעבירה אלונה ברקת לשחקנים שלה כשנכנסה לחדר ההלבשה מייד אחרי שריקת הסיום: להרים את הראש, לשים את תחושת האכזבה מאחור ולהמשיך הלאה.
אלונה עברה דרך יסורים קשה של שש-שבע שנים מהרגע שהגיעה למועדון, עם המון אכזבות וכשלונות, עד שהגיעה אל הארץ המובטחת. אבל היא ידעה תמיד להביט קדימה ולראות את התמונה הגדולה, להביט לעבר האופק. בואו לא נשכח: רק לפני כמה שנים באר שבע ניצלה מירידה במחזור האחרון של הליגה. עכשיו היא הקבוצה הטובה בישראל, עם שתי אליפויות רצופות ושתי עליות רצופות לשלב הבתים של הליגה האירופית. אבל אם נכניס את הדברים לפרופורציות, הפועל באר שבע עוברת כבר עשור תהליך של למידה ושל צמיחה - איטית אבל ברורה. וכל מה שהמועדון עובר רק מכין אותו לאתגרים הבאים.
