שערי תקווה: רק איש אחד צריך להחליף את אבוקסיס בהפועל

אני אוהד את הפועל תל אביב מאז שאני זוכר את עצמי. נסעתי אחריה בשנות ההסתדרות הנוראיות, בכיתי בגללה אינספור פעמים ובתחילת שנות ה-2000 אפילו זכיתי לחגוג איתה דאבל היסטורי (וגם מסע נדיר בגביע אופ"א עליו השלום). אבל בשנים האחרונות אני כבר לא ממש אוהד, אפילו לא "אוהד כורסא". זו לא הפועל שאשמה במצב, זה הכדורגל הישראלי וכל מה שקשור בו, אבל לא ניכנס לזה עכשיו. מה שכן קשור הוא שהפיטורים אמש של יוסי אבוקסיס החזירו אותי לעניינים. יותר נכון מה שבא אחריהם.

פרדי דוד, מוטי איוניר וראובן עטר. אלו השמות שעלו כמעט מיד כמועמדים להחליף את אבוקסיס. ואני, שבאמת מנסה לחזור ולהיות חלק מהדבר הזה שנקרא הפועל תל אביב (בגלל הילד, כמובן), פשוט לא מבין. מבחינתי יש רק שם אחד שמגיע לו לקבל את התפקיד. רק שם אחד יכול לגרום לי עכשיו לעזוב הכל בשבת, להתניע את הרכב ולעצור רק בבלומפילד. שם אחד שאני בטוח שעוד מאות אוהדים של הפועל תל אביב לא מבינים איך הוא אפילו לא מוזכר כמועמד. השם הזה הוא שלום תקוה.

הפועל ת"א של היום היא קבוצה שקשה מאוד להזדהות איתה (עם כל הכבוד לסלים טועמה ושי אבוטבול) וגם יוסי אבוקסיס, שהרבה זוכרים לו את התקופה בבית"ר ירושלים, לא יכול היה לשנות את זה. מה שאנשים לא זוכרים, כנראה, הוא את "היהלום", שמסמל יותר מכולם את היציאה של הפועל תל אביב בשנות ה-90' מחושך לאור. לא שמעון גרשון, לא פיני בלילי, לא גילי ורמוט, לא שביט אלימלך. שום דבר לא מתקרב למה שהיה בין האוהדים לתקוה ולמה שהיה בין תקוה למועדון.