sportFive713859 (צילום: ספורט 5)
צילום: ספורט 5

בעידן בו הכסף, הטייקונים, החברות הגדולות ותאגידי הענק משתלטים על הספורט, נותר עוד משהו תמים אחד שתמיד היה, תמיד יהיה, ותמיד יקח חלק בלתי נפרד מאירועי הספורט - האוהדים. אלא שלצערנו הרב, חווית הצפייה והאווירה במשחקי נבחרת ישראל הופכת להיות רעה יותר משנה לשנה, כמות האוהדים פוחתת וההשפעה? באה לידי ביטוי גם על כר הדשא.

ייאמר לזכות הכדורגל הישראלי שהתשתיות בו דווקא עברו שיפור משמעותי בשנים האחרונות, בעיקר בזכות האיצטדיונים החדשים שמשכו משפחות שלמות לסמי עופר ולטרנר. בעוד השירה הגדולה ותחושת האחדות ממלאת את אוהדי קבוצות הצמרת בליגת העל, בנבחרת ישראל קורה בדיוק ההפך - דקות ארוכות של שקט, צעקות "אתה מסתיר לי", ובעיקר הרבה תלונות. אז איפה טעינו ומה עשינו?

לחוצת בית
ב-15 באוקטובר 2013 התייצבה נבחרת ישראל למשחק האחרון שלה באיצטדיון רמת גן במפגש מול צפון אירלנד. עדן בן בסט עוד כבש אחרי בישול של אייל משומר, לפני שסטיבן דייויס קבע 1:1 מול הנבחרת של אלי גוטמן במשחק שסימן את סיומו של עידן. סיומו של עידן בו איצטדיון כדורגל לאומי גרר אחריו פקקים, אילץ את צופיו להגיע עם משקפת והציע לו את זוויות הצפייה הכי לא נוחות שיכול אוהד כדורגל לתאר לעצמו.
 
מעולם האיצטדיון הזה לא הרגיש ביתי, ודווקא המגרשים החדישים הפיחו אופטימיות בקרב אוהדי הכדורגל בישראל, אך בשורה הסטטיסטית נראה שהסיטואציה החדשה לא מספיק טובה לנבחרת הלאומית, לפחות לא בינתיים. מאז החלו הכחולים-לבנים לנדוד בין איצטדיוני הארץ, נבחרת ישראל קיימה תשעה משחקים בכל המסגרות והמאזן – לא כל כך מרשים.

מאזן השערים של הנבחרת הלאומית שלנו בבית מאז עזבה את איצטדיון רמת גן עומד היום על מאזן שלילי של 15:13, עם חמישה הפסדים, שלושה ניצחונות ותיקו. בין היתר, ישראל נכנעה בביתה גם לקפריסין במשחק הזכור לרעה שחיסל את סיכויי הנבחרת להגיע ליורו 2016 כשווילס, סלובקיה ואיטליה עזבו את ארץ הקודש עם שלישיות לרשת של הכחולים-לבנים. הניצחונות לעומת זאת, הגיעו רק מול בוסניה, אנדורה וליכטנשטיין. גם בשבוע הקודם ראינו את הנבחרת סוחטת 1:1 ממולדובה לעיני 5,000 צופים בנתניה.

מחיר יקר מבמשחקי קבוצות הליגה
ההתאחדות לכדורגל מחלקת את מחירי המנויים ומאפשרת להפריד אותו גם לשניים או שלושה משחקים (מנוי טדי או מנוי סמי עופר), כמו כן - ישנם מנויים במחירים משתנים בין תא הכסף (יקר ביותר) לבין קטגוריה 3 (הזול ביותר). לשם ההשוואה, ניקח את הדוגמא הפשוטה ביותר והיא מנוי מבוגר לקמפיין (חמישה משחקים) בקטגוריה 3 - עלותו 320 שקלים. המשמעות: האפשרות הזולה ביותר של אדם מבוגר להגיע למשחקי הנבחרת מבלי שהתייחסנו לכרטיסים בודדים, היא במחיר 64 שקלים למשחק.
 
בהפועל באר שבע לדוגמא, מנוי מבוגר ליציעים "הכי גרועים" בעונת 2016/2017 עלה 1,150 ש"ח לעונה של 18 משחקי בית - 63.8 ש"ח למשחק. במכבי תל אביב, מנוי מבוגר ליציעים העליונים באיצטדיון בנתניה עלה 850 ש"ח בעונה האחרונה - 47.7 ש"ח למשחק. במכבי חיפה, מנוי מבוגר ביציע המשפחות בסמי עופר עלה 750 ש"ח בעונה הקודמת – 44.1 ש"ח למשחק בעונה בה הירוקים השלימו 17 משחקי בית.
 
ומה בנוגע לכרטיסים בודדים? בתחילת הקמפיין ההתאחדות לכדורגל הודיעה על מחיר אחיד לכל הכרטיסים הבודדים על פי קטגוריות. המחיר לכרטיס מבוגר במשחקי הנבחרת בקטגוריה 1 עולה 150 ש"ח, בקטגוריה 2 המחיר הוא 100 שקלים ובקטגוריה 3 המחיר הוא 80 (מחיר כרטיס נוער/חייל הוא חצי ממחיר מבוגר).
 
השאלה הנשאלת היא האם מחיר כרטיס לנבחרת ישראל צריך לעלות כמו מחיר כרטיס בליגת העל, כשכיום רוב הקבוצות דוגלות במחיר אחיד של 50 שקלים. האם ההתאחדות של הנבחרת הלאומית שלנו, שנכשלת כבר למעלה מ-45 שנים בניסיונות שלה להגיע לטורניר בינלאומי גדול, לא צריכה לבוא לקראת הצופים ולהוזיל את העלויות בכדי למלא את האיצטדיונים, ולא רק כשג'יאנלואיג'י בופון מגיע לסמי עופר?
געגועים לימים אחרים (אלן שיבר) (צילום: ספורט 5)
געגועים לימים אחרים (אלן שיבר) | צילום: ספורט 5
עידוד שלא קיים
כשחברים מציעים לי ללכת למשחק של נבחרת ישראל, הסיטואציה הראשונה שמתגלגלת במוח היא אותו קמפיין מוקדמות מונדיאל 2006. באותו קמפיין חולקו באיצטדיון רמת גן חולצות של יוסי בניון, ויציעים שלמים היו מלאים באנשים כשעל גבם הספרה 15. "15 תשב, תשב, אתם מסתירים את המשחק", היו צועקים בכל פעם שהזדמנות הייתה חולפת, באיצטדיון שבו לרוב אפשר לראות את הכל חוץ מאת הדשא. ה-"15 תשב!" הזה מסמל בצורה נהדרת את החוקים עבור הצופה שמגיע למשחקים של הנבחרת – עומדים רק כשישראל מתקרבת לרחבה, מעודדים רק אחרי גול ושותקים כשהיכולת לא מספקת, והיא בדרך כלל לא מספקת.
 
"כשהייתי בן 19 הגעתי להתאחדות ואמרתי להם שאני רוצה להקים ארגון אוהדים", כך מספר נתנאל שוכנר – שבשלב מסוים החליט לתרגם את האהבה שלו ללכת למשחקי הנבחרת לפעילות ממשית בשטח. "בהתחלה ההתאחדות מאוד עזרה לנו. קיבלנו ציוד לעידוד, חיברנו שירים ובשיא הצלחנו לייצר גוש של 1,000 אוהדים מעודדים, גם כשהיה קשה וכשבאיצטדיון רמת גן בקושי שמעו אותנו".
 
אלא שבתוך זמן די קצר, גם המוטיבציה הגדולה של שוכנר וחבריו לא הספיקה, והרעיון החיובי החל לדעוך כשיו"ר ארגון האוהדים של נבחרת ישראל הצטרף ליו"ר ארגון "היציע" שי גולוב במחאת האוהדים של 2014: "אספנו הרבה אוהדים מכל מיני קבוצות, ולכן הצטרפנו למחאה שיצאה כנגד ההתאחדות. הם לא אהבו את זה, הפסיקו לעזור ואחר כך הייתי צריך להפעיל גם את התקשורת כדי שההתאחדות תחזיר לי כספים שהוצאתי מכיסי, בעודי חייל צה"ל".
 
שחקן הנבחרת לשעבר ועוזר המאמן הלאומי לשעבר טל בנין מנסה להסביר את חוסר החיבור: "הקהל מגיע לראות שחקנים שכבר מייצגים קבוצות באירופה, ורוצים לראות אותם נותנים משהו גם עבור הנבחרת. כרגע אני לא מוצא את החיבור בין הקהל לשחקנים קורה, לדעתי זה בגלל העניין שזה נראה לציבור יותר פוליטי מענייני". הלכלוכים, הביקורות, והדיבורים הפכו לחלק בלתי נפרד מנבחרת ישראל ומכל מה שסובב אותה, ונראה שזה לא בדרך להיגמר ולא בדרך לשנות משהו אצל האוהדים.
אין חיבור לשחקנים, הנבחרת היא זו שמפסידה (אלן שיבר) (צילום: ספורט 5)
אין חיבור לשחקנים, הנבחרת היא זו שמפסידה (אלן שיבר) | צילום: ספורט 5
פול גז בניוטרל?
קשה להבין כיצד נוצר פעם גדול כל כך בין ההתקדמות של הכדורגל הישראלי לבין הרוורס שעושה נבחרת ישראל בכל פעם מחדש. סמי עופר, טדי, נתניה, טרנר ושאר האיצטדיונים הפכו את מגרשי הכדורגל ליעד אטרקטיבי מאוד עבור הקהלים וארגונים האוהדים של הקבוצות, אבל רחוקים מאוד להיות הבית של נבחרת ישראל.
 
"גם איצטדיון רמת גן לא היה ביתי, אבל עדיין היה מתמלא כי היא מה לראות. היום זה לא רק עניין של מגרש", מספר שחקן הנבחרת ועוזר המאמן הלאומי לשעבר, טל בנין. "הבעיה שקהל לא הולך להצגה שלא מצליחה. לאנשים אין שום אטרקציה, ואין שום רצון להתחבר. הבעיה של הנבחרת היא אטרקטיביות ועניין שהם הגורמים שממגנטים את הקהל וכמו בחיים, אתה מחזר רק כשיש סיבה".
 
ניתן לראות שכמות הליגיונרים עלתה עם השנים ולמרות זאת, שחקנים כמו אלמוג כהן, ביברס נאתכו ורמי גרשון שתפסו מקום קבע בקבוצות אירופאיות לא מצליחים להביא את נבחרת ישראל לטורניר גדול. אנחנו, כעם שידוע בדעותיו החריפות ובביקורת, כבר מתקשים להאמין בחבורה שצריכה לייצג אותנו ובנוסף לכל, גם לא כל כך אוהבים שהפגרה מקלקלת את הרצף הסדיר של הליגה.
 
"אני זוכר את המשחק מול אנגליה, האוהדים נראו כמו חלק בלתי נפרד מהנבחרת", נזכר שוכנר ומשתף בתחושה שמספרת בצורה הכי טובה את ההרגשה ביציעים: "אצלנו זה הרגיש כמו בואו תעודדו ותלכו, היו מקרים שרק שחקן או שניים מהנבחרת באו להודות לנו אחרי משחק". אם להם טוב ככה, ולנו טוב ככה – אז כנראה שנמשיך לדבר על השער של מוט'לה שפיגלר עוד הרבה שנים.