מועדון קרב
אליפות לא מדברים, גם לא עושים. מתישהו בסוף מאי יכול לקרות לאוהדי הפועל איזו דרדל'ה של זהבי היישר מסיציליה בתוספת הזמן. אבל עד אז – בגלל הנאחס ובעיקר בגלל המנטליות – פיני אסקל מזכיר לכם: הכלל הראשון של אליפות אדומה זה לא לדבר על אליפות אדומה
ירוק בחוץ, אדום בפנים. חמש דקות לסיום משחק העונה הראשון. האוהדים באדום נרדמים בשמירה והקהל הירוק מנצל את הדממה כדי להזכיר לכולם בשאגות ענק ש"הנה היא עולה, אלופת, אלופת המדינה". גאווה ירוקה, תזכורת לשחקנים ולעצמם שהם עדיין חובשים את הכתר. המקסימום שמסוגלים להנפיק ביציע המערבי בבלומפילד זה שמחה לאיד – "איך שמחתם בתיקו", "איך זה לקבל שלוש", "חיפה לקפל, חיפה לקפל". אין שירים כמו "מקום ראשון", אין ארוחת בוקר של אלופים, אין חזה נפוח, מקסימום שרים בדיליי שאריות מהדרבי, "תל אביב אדומה, אדומה". וזה כבר לא קשור לנאחס, אלא לבעיות מנטליות קשות. בעוד שירוקים מתרפקים על "דאבל פס עובר בין השניים", אדומים מתרפקים על גולים מפוקפקים של גילי לנדאו. נו מה, הרי עד מאי שוב נמצא את הדרך להיכנס לדיכאון, אז מה הטעם?
