יש בהן איזשהו קסם, בנבחרות העתודה. לאורך השנים, הניצחונות הגדולים שלהן תמיד שימחו אותנו קצת יותר וההפסדים שלהן תמיד גרמו לדמעה אחת נוספת לנזול. אולי זה זו התמימות שלהם, אולי זה הברק שאנחנו רואים להם בעיניים כשההמנון מתנגן, אולי זה כי כולנו היינו פעם בחורים צעירים עם חלומות ולכן הכי קל להזדהות עם החבר'ה האלה. כך או כך, הזכרונות מהטורנירים ב-2000, 2004 ו-2005 תמיד יעלו חיוך על פניו של כל חובב כדורסל. תהיה התוצאה הערב אשר תהיה, שלא לדבר על מחר, 2017 כבר נכנסה לפנתיאון הזה.
אותה אווירה כיפית שיש סביב הנבחרת ואותה התרפקות על העבר מהוות גם את אחד האתגרים הכי גדולים של הצוות המקצועי של הנבחרת. בסופו של דבר עודד קטש ועוזריו נתי כהן ועדי עמוס רואים רק מטרה אחת לנגד העיניים והיא משחק חצי הגמר. כל מילה שנאמרת על יריבה פוטנציאלית על מדליית זהב מיד נענית בנזיפה ובהוראה להתמקד במשימה הקרובה - להעפיל לגמר לראשונה מזה 13 שנים. והצוות המקצועי יודע שעל מנת להשיג את המשימה הזאת, צריך להישאר עם הרגליים על הקרקע, והם מצליחים להעביר את התחושה הזאת לשחקנים. "אני מאמין שאנחנו יכולים להגיע הכי רחוק שאפשר" אומר יובל זוסמן, "אבל אנחנו צריכים לבוא מרוכזים למשחק היום. צרפת היא משוכה קשה, והרוב מחשיבים אותם לפייבוריטים. אבל אם נעשה את העבודה שלנו, אנחנו יכולים לנצח אותם. נעשה את זה שלב אחרי שלב."
בנבחרת אכן מודעים לכך שצרפת עדיפה על הנייר, אבל גם מודעים לכך שאין נבחרת ללא חסרונות, ושבתלכיד הישראלי יש את מה שצריך כדי לנצל אותם. הניצחון על ליטא בשלב הבתים הוא מוטיבטור נהדר בהקשר הזה, כי גם הליטאים טרם הטורניר נחשבו למועמדים ללכת רחוק, וחניכיו של קטש ידעו להתגבר גם עליהם בעזרת משחק חכם וממושמע. "צרפת היא שם גדול, אבל אנחנו מאוד מאמינים בעצמנו." אומר רועי הובר, "גם בזכות התוצאות שעשינו עד עכשיו בטורניר וגם בזכות העובדה שאנחנו קבוצה טובה בפני עצמנו. אנחנו לא באים לפרוש להם שטיח אדום."
בחירת המילים של הובר לא מקרית. המילה "קבוצה" חוזרת על עצמה לא פעם כאן. אם טרם הטורניר דיברו על תמיר בלאט ויובל זוסמן ככוכבים של הנבחרת, עד כה גם נתנאל ארצי ואריאל נבון הפתיעו לטובה, ויש מי שמייחס את סוד ההצלחה לעובדה שבכל משחק מתעלה שחקן אחר. ישראל היא לא "הנבחרת של", ולא "משחקים עבור". היא קבוצה.
והיא קבוצה מגובשת. המביט מהצד עלול לטעות ולחשוב שמדובר בכמה חברים שנסעו ביחד לכרתים לנופש. כשהם מתאספים בחדרו של הפיזיותרפיסט במשרה מלאה, ופסיכולוג במשרה מלאה עוד יותר, גדי ריבובסקי, הצחוקים לא פוסקים לרגע. אם הם מחליטים ללכת לאכול גלידה (וכן, זו נחשבת להתפרעות הגדולה שלהם), הם לא יוצאים עד שאחרון השחקנים מגיע. "אנחנו כמו משפחה" אומר ארצי, "אנחנו מגובשים, תמיד ביחד." מצליחים לשמור על אווירה מקצועית אבל גם מצחיקה ומהנה. זה כיף." תחושת הביחד הזאת היא לא מזויפת והיא גם לא מוגבלת רק לשעות שלאחר המשחק. הנבחרת קוצרת את הפירות של אחוות השחקנים בדיוק באותן דקות שבהן מישהו צריך לעלות מהספסל, והוא עושה את זה במוטיבציית שיא ותוך פרגון לחבר שהוא מחליף. בנבחרת יודעים שככה מנצחים משחקים וככה מגיעים רחוק באליפות אירופה.
ובכל זאת, בתוך שלל הדיבורים על תלכיד וביחד וגיבוש, יש בחור אחד שמתעלה מעל כולם. יצא לי לראיין כבר לא מעט מהשחקנים בניסיון לפענח את סוד ההצלחה של הנבחרת ואת המנוע מאחורי האווירה הטובה ששוררת כאן מאז היום הראשון. כולם הפנו אותי לבן-אדם אחד: "קח טיפ, תבקש מארצי שיעשה לך כמה חיקויים." ניגשתי לארצי, ונעניתי ב"בוא נעשה מה שצריך על הפרקט, ואחר כך תקבל כמה חיקויים שאתה רוצה", רגליים על הקרקע, כבר אמרנו.
