האבא, הבן, ורוח הפופוליזם

אבל, ההחלטה של איגוד הכדורסל להעמיד את הקבוצה לדין משמעתי בגלל שהאוהדים שלה קראו לעברו של רגב פנאן "אבא שלך מת" היא אחד הקשקושים הכי מטומטמים שיכולים להיות. ההעמדה לדין תהיה בסעיף של קריאות גזעניות, כאשר בתקנון האיגוד יש תת-סעיף שמדבר על קריאות נאצה, שרלוונטי, לדבריהם, למקרה הזה.

גזענות בוודאי שאין כאן, אבל גם הניסיון לייחס לקריאות האלה איזשהו סוג של נאצה הוא פופוליזם צדקני מהסוג הנחות ביותר. מספיק להסתכל על העובדות היבשות: אבא של רגב, מוני פנאן, אמנם מת. כבר שלוש שנים. ממתי ציון עובדתי מהווה נאצה? מישהו פה איבד את הראש.

מה לעשות, אף אחד לא קילל את רגב. השירה של אוהדי הפועל במקרה הזה לגיטימית, גם אם מגעילה במיוחד. ובאמת, כמה פאתטים צריכים להיות כדי לפגוע באדם שעובד כמאמן כושר – לא שחקן, לא מאמן – מאמן כושר, של קבוצה שאין לכם באמת דם רע איתה (גלבוע/גליל)? מה הם רצו להשיג חוץ מלפגוע באדם שבאופן אישי לא עשה להם שום דבר רע (הוא הרי לא אשם בפשעיו לכאורה של אביו, שכאמור – וכפי שהם בעצמם טרחו לציין – אינו בין החיים).

רוע צרוף

אבל רגב פנאן הוא לא העניין פה. מגרשי הספורט הם זירה חופשית ופרוצה שבוחנת שוב ושוב את גבולות חופש הביטוי, כששמחה לאיד, אכזריות ורוע צרוף היו מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מה-DNA של היציעים בארץ, שמשקפים היטב את החברה הישראלית.

אוהדי הפועל המתקרבנים נמצאים דרך קבע בראש המחנה הזה, ששר שירי שואה ומאחל ליריבות דברים נחמדים במיוחד. ואגב, אין לי ספק שבאיגוד הכדורסל מנסים לתפוס טרמפ על מקרה פנאן כדי להפגין כוח מיותר בגלל ההיסטוריה של אוהדי הפועל תל אביב. אבל הפעם זה פשוט מיותר, שלא לומר קטנוני.

וכאמור כל זה נכתב בכלל על ידי אוהד מכבי ששונא את הפועל שנאה עזה כמוות. מקווה שלא יעמידו אותי לדין על הדברים האלה.