גוף של רופא
"הוא היה נחמד, אדיב, אמפטי ומקצועי". הרופא שהתחיל איתי | צילום: Thinkstock

בוקר יום שישי שלי התחיל בבדיקה ואגינאלית תמימה אצל הדוקטור החדש בשכונה. תענוג, הא? כל מה שרציתי היה לבדוק אם הכל תקין שם למטה והאם אני כשירה לעסקים. אחרי שהתאכזבתי קשות מטיפולם של שלושה רופאים אחרים, כל אחד מסיבותיו שלו, הגעתי לגניקולוג המדובר. היה לו קול סמכותי כזה, עמוק, שגרם לי לחוש שאני ממש חשובה לו. אני והבעיות שלי. ולא רק זה: בניגוד לקודמיו הוא באמת היה נחמד, אדיב, אמפטי, סבלני ומקצוען, עד כדי כך שהסכמתי להרחיק לשכונה הכי דרומית מהבית שלי עד למרפאה בה הוא מקבל. סו פאר – סו גוד.

בעודי מתלבשת, הוא שאל אם אני עושה ספורט

התחלנו בבדיקה המביכה, איך לא, ואז זה קרה. בעודי מתלבשת, הדוקטור האדיב הפליג בשיחה אגבית ושאל האם אני עושה ספורט. אחרי שהשווצתי ועניתי ש"וודאי, ספינינג פילאטיס יוגה וריצה", הוא תמה "את רצה? באמת? כמה? איפה?"
בלי להתבלבל, עניתי שאני משתדלת לרוץ שלוש פעמים בשבוע, תמיד בפארק, כ- 50 דקות, בין 6-8 ק"מ.
"אז אולי נרוץ יחד? רוצה?"
הרגשתי איך כל הגוף שלי נהיה אדום. קפא לי הדם בבת אחת. פרפר קטן התהפך לי בבטן וכל מה שיצא לי היה: "אהה..טוב" מגומגם.
קבענו לשש בנמל. ליתר ביטחון השארתי לו כרטיס ביקור. אם יתחרט. ואלוהים, כמה פיללתי שיתחרט.

מעולם לא חשבתי על רופאי נשים ככאלה שבאמת שמים לב אלייך. הרי תמיד אומרים שזאת העבודה שלהם, נכון? כמו מוסכניק. כל היום רואה מצברים וצמיגים, כמה עוד צמיג ומצבר יכולים לרגש אותו? כולם נראים פחות או יותר אותו הדבר. אחד שנתון יותר,  אחר מודל יקר, אבל בשורה התחתונה. מצבר. זה מצבר.
לכן התמימה שבי אמרה לעצמה: "אין מה לומר. כנראה מדובר בניצוץ הדדי. או חיבור אמיתי. או משהו אחר. איך שלא יהיה, זה חייב להיכנס לספר ההיסטוריה הרפואית שלי כמאורע מחולל". הספקנית שבי חשבה דברים אחרים, הרבה יותר מלוכלכלים ונוראיים, אבל קולה היה חלוש למדי.

ב-16:30 בול צלצל הטלפון. עם מספר לא מוכר על הצג. "אני לא מבריז. אני רק מקדים" אמר הקול העמוק והמוכר. התחמקתי ממנו בתואנה שקר בחוץ. מאד קר. אחרי ניסיון שכנוע שלא צלח, הבטחתי לו שאם אשנה את דעתי - אפגוש אותו במסלול.

בדיקה אצל גניקולוג
"סיימתי להתלבש והוא שאל אם אני עושה כושר" | צילום: Thinkstock

"תירגעי, אין מיטות בפארק"

כעבור שעה הוא סימס לי שוב. שאל אם התחרטתי והאם אני מוכנה לצאת מהפוך. סירבתי.
אחרי יומיים הוא התקשר שוב, הפעם הזמין אותי לקפה.
"איך הוא מרשה לעצמו? מה עבר לו בראש? מאיפה החוצפה??" קרן השתוללה. "תגיד" שאלתי אותו. למקרה שטעיתי בו, ואולי בכך זאת הוא הספיק להתגרש בינתיים "לאשתך לא יפריע אם תצא לריצה עם פציינטית שלך?"
"ממש לא. וחוצמזה היא בכלל לא רצה", הוא ענה בנונשלנטית והוסיף: "תירגעי, אין מיטות בפארק". טוב לדעת. עם זאת, ריצה משותפת או דייט לקפה לא נרשמו בסוף.

כעבור שבוע הייתי אמורה להגיע לביקורת, וממש לא הרגשתי בנוח. אז ויתרתי על החוויה. אבל הוא כנראה לא שכח אותה. כשראיתי על הצג שיחה ממספר חסוי, הקול העמוק רק לחש: "שלום.. מדבר הדוקטור שלך".


לולא הייתי במשרד מול עמיתיי, הייתי יוצאת להקיא בשירותים. הסיטואציה הייתה כה מביכה ומגוחכת בעיניי. הוא שאל אותי למה הברזתי מהתור שנקבע, הזמין אותי לבדיקה מאוחרת. הבטחתי שאגיע בשעות הבוקר. ולו רק כדי לשמוע את כל האמת בפנים, ולהתעמת אתו סופסוף. אחרי שהוציא אותי מטומטמת. התעקשתי שאולי בזמן שחלף הוא הספיק להיפרד, או להתאלמן, או משהו.

שאלתי אם הוא יקבל אותי בלי תור, הוא ענה "בתנאי".
"מה התנאי?", שאלתי.
"שתתנהגי יפה. ותהיי נחמדה".
שוב עלה בי הרצון להקיא.
"בעוד שלושה ימים ימלאו לי 40. זמן לשינויים".

אוקיי, חשבתי. תקופה של משבר. כנראה הדוקטור הגיע לפרקו. ללא ספק, אין זמן טוב מההווה וממשבר גיל 40 כדי להתחיל לתקתק/ להעמיס פציינטיות. מהסקרנות בלבד, שמתי פעמיי למרפאתו בשישי בבוקר. מי יודע, אולי באמת מיהרתי לשפוט. ויש דברים שהוא פשוט מעדיף לומר לי בפנים. לא ברור לי איך אפשק אי פעם שוב אל מול רופא שנדלק עליי. אולי עדיף שאשתה משהו חזק לפני.

"ואולי מיהרתי לשפוט אדם עם כוונות טהורות?"

קפה
ואולי הצעת קפה תמימה היא רק הצעת קפה תמימה. או שלא | צילום: jupiter images

הבדיקה, להפתעתי, עברה חלק, ובאופן הכי מקצועי שיש. אפילו ניצחתי בהתערבות עם ידיד קרוב שהיה בטוח שהרופא ינסה משהו הפעם. הלקיתי את עצמי על המחשבות הזדוניות, ועל כך שמיהרתי לשפוט אותו ולהתייחס לכל המין הגברי כזבלים  בוגדים שאי אפשר לסמוך על אף אחד מהם.
שמחתי לגלות שעל אף ניסיוני בשוק, גם אותי אפשר להפתיע: וכנראה שבסופו של יום, הוא לגמרי דוקטור חביב ולא מזיק. ומה אתם יודעים - ריצה עבורו הייתה ריצה בלבד. המסקנה הייתה ברורה: זה רשמי - אני מטומטמת, חשדנית וכנראה שנכוויתי כל כך הרבה בחיי שאני כבר לא מזהה אנשים טובים באמת שעומדים מולי נטולי כוונות.

כעבור מספר ימים, בעודי מתארגנת לערב הסילבסטר, קיבלתי ממנו הזמנה בסמס: "את באה לפתוח בקבוק שמפנייה במשמרת הלילה שלי..? אפשר לחגוג יחד". כמה עצוב.

>> בפעם הקודמת: ר' הבינה שאין כמו לצאת במקביל עם שניים