זה התחיל מדיכאון מאד מאד גדול. הידיעה שלא נשארו יותר גברים טובים שווים ובעיקר פנויים. עם הידיעה הזו השלמתי וחייתי בשנה האחרונה. השנה ה-34 לחיי. כמה קשה להכיר. תיקון: אפשר להכיר. מלא. אתרי ההיכרויות שופעים הצע של עקומים/ שבורים/ פצועים/ שרוטים/ גרושים פלוס שלושה. אבל תנו לי גבר אחד כייפי, מצחיק, אוהב את החיים, לא בוחל בכלום ולא מתקמצן עלייך, נראה סבבה, טוב במיטה, נחמד לחברות שלך ולאמא שלו, לא נבהל מילד או רב. כמעט בלתי ניתן להגשמה. חלום שעל גבול הפנטזיה.
ופתאום הגיעו שניים שווים, נפלאים ומסקרנים
כך שביום בו שני אנשים שונים שאין כל קשר ביניהם, הציעו לי, כל אחד בגזרתו, להכיר חבר קרוב שלהם, שעל פי דעתם המלומדת הינו 'גבר הורס ובר חיתון להשלמת עסקה מיידית' – לא בחלתי באף אחת מההצעות ונתתי מיד את הסכמתי לצאת עם שניהם. בו זמנית.
וכך אחרי שנת בצורת עבשה, שמדבר נראה רטוב לידה, ושלימים תיכתב בספרי ההיסטוריה כזו שהכילה שני בליינד דייטים גרועים במיוחד, מישהו שהתפייד אחרי שלושה מפגשים רנדומאליים, רומן אחד עם גבר נשוי וחבר חצי אימפוטנט שסחבתי על גבי כחודשיים, מצאתי את עצמי יוצאת בשבוע אחד – עם שניים; ועכשיו יש לי סיכוי להיות אשת רופא. או לפחות להינשא להייטקיסט מן המניין.
במקרה הראשון מדובר בסטאז'ר חמוד. שואף להתמחות בכירורגיה. רק אליה וקוץ בה: אותו דוקטור זכר לציין בפניי שהוא עדיין "מלקק את הפצעים" מהאקסית, אחרי שביטל חתונה שבוע לפני כיון שגילה שארוסתו מנהלת לה רומן אהבהבים מהצד עם סטאז'ר חמוד אחר מאותו בי"ח. לא נורא, חשבתי ועניתי לעצמי כהרגלי. בכל זאת עברה חצי שנה מאז המקרה ההוא, ואם מישהי תצליח להשיב לו את הביטחון בעצמו ולהאמין שהוא מאהב נפלא, הרי שיירפא ונחיה לנצח באושר ועושר.
יצאנו פעם פעמיים ובשלישית הגענו גם למיטה. בדיעבד הייתי בכייף מדלגת עליה. כמה לא מסעיר. כשאין חיבור זה כנראה לא זה. ואף אחד לא יצליח לשכנע אותי אחרת. גם לא אבא שלי. הוא לקח אותי לברים תל אביבים מאד טרנדיים, התחככנו בסלבס ובחבריו הטובים. אבל כימיה מינית לא היתה שם. לא אש. בקושי גפרור. ניחמתי את עצמי בעובדה המשמחת שיש לי אופציה להישען עליה. וממש לא התכוונתי להשליך את כל הביצים שלי לסלסלה אחת.
הוא הגיע עם רכב חברה ומיהר לשלם את החשבון
כי במקרה השני מדובר היה בבחור משגע, עם חיוך של דוגמן מהפרסומת לקרמה-מן: בחור ביישן, צנוע, לא מאד מודע ליופיו הכובש, שבא לאסוף אותי עם רכב חברה נוצץ ומיהר לשלם את החשבון המשותף מבלי להניד עפעף. אפילו טיפ לא הסכים שאשאיר. המשיכה היתה מיידית. היתה רק בעיה אחת: בתחום השיחה, אעפס, איך לומר זאת בעדינות. לא מצאנו ממש נושאים משותפים. אבל בתחום חילופי נוזלי הגוף היינו אלופים. לא הספקנו להגיע למיטה אמנם, כי בכל זאת, יש גבול לג'ינגול. אבל על פניו הכל נראה היה מאד מבטיח. בתור פולנייה מן המניין תמיד היתה לי משיכה עזה למרוקאים. כאלה שהם גבר-גבר. אז מה אם אין על מה לדבר אתו. מי אמר שתמיד צריכים לדבר שיחות סרק על דא והא. לפעמים אפשר גם לשתוק. ורק להתחרמן.
שכנעתי את עצמי שאמשיך לצאת עם שניהם במקביל. ובטבע כמו בטבע, החזק ישרוד. היה לי ברור שאחד מהם בסופו של דבר יגבר על השני. רק שלא אתפס כמובן. חבל לצאת קירחת משני צדדים כה מוצלחים. מה, לא? אז זהו שבזמן שאני תכננתי להמשיך לג'נגל בין הדוקטור למרוקאי, אלה תכננו כבר דברים אחרים עבורי.
הרופא ביקש לפגוש אותי כדי 'לדבר'. כשאומרים לי כזה דבר, זה מחזיר אותי אוטומטית לכיתה ו', כשהמנהלת ביקשה לראות אותי במשרדה. זה אף פעם לא מבשר טובות; לנצח אחשוש שהנה עשיתי משהו רע ונקראתי להינזף. הרמתי אליו טלפון אמיץ ואיחלתי לחייל בהצלחה. בכל זאת יש לי עדיין קשר לתחזק במקביל. עדיף ככה. פחות כאב ראש.
אבל בדיוק באותו שבוע, ראו זאת פלא, נעלם גם ההייטק. כמעשה הודיני ממש: דיברנו בשישי, הלכנו סביב לשיח – אך פגישה לא ננעצה משום מה. שלושה ימים וסוף שבוע אחד הספיקו כדי לגרום לי להבין, שכפי הנראה גם זה לא זה. והשמחה היתה מוקדמת. מיהרתי לעוף על עצמי מוקדם מדי. לעתים, גם דברים שנראים מבטיחים בהתחלה, מתבררים כטובים למראה בראשי הורדרד בלבד.
למה מי את? ג'יזל בונדשן
וכך מצאתי את עצמי משלימה עם רוע הגזרה. תתעוררי. את לא פרגית יותר. נשארו השאריות שאחרות לא רצו. תתפשרי. תקשיבי פעם אחת לאבא שלך. ותתיישבי. מה קרה? מה שטוב לחברות שלך לא מספיק טוב עבורך? למה מי את בכלל? מי ישמע. ג'יזל בונדשיין בכבודה ובעצמה. מרשה לעצמה להיות בררנית משל היתה מולטי טאלנט. ואני? הקול הקטן הזה שמנקר ללא הפסקה במוחי, מציק ומעצבן. אני מנסה להדוף אותו "סתום כבר. תמיד יש ידיד גייז או בנק הזרע. למה צריך להתפשר על החיים ועל הנשמה שלי??". וככה במעגל. מבקרת שופטת וקוטלת. ועונה לעצמי דרך הסנגורית הקטנה ששמה 'צדקת הדרך'. כן. עד היום אני אופטימיסטיקית חסרת תקנה. מאמינה בניסים. שלכל אחד קיים איפשהו ההוא שמתאים לו. גם אם לתקופה. גם אם לא בהכרח עד המוות. נתפשר על ילד פלוס כלב פלוס בית במושב. נגיד – חמש שנים? לוקח?
אולם, שני הניסיונות הכושלים לימדו אותי משהו. הם לימדו אותי להאמין. כן כן. להאמין. להאמין שלא כל הגברים השווים כבר נתפסו. שעדיין לא מדובר במדבר צחיח. טוב, אולי גם לא בים, אפילו לא ימה, אבל מעיין קטן עדיין קיים אי שם. או לפחות שלולית; וכל מה שצריך הוא לעתים פשוט להרחיב את מעגל החברים שמקיפים אותנו. ולהמשיך לשווק את עצמנו בצורה הכי טובה שיש. ולא להתבייש להצהיר שאנחנו מחפשים ונשמח להכיר. ולא להתייאש. אף פעם.
*הכותבת הינה רווקה תל אביבית בת 34 שעדיין נותרה נאמנה לעצמה, כבר לא כל כך תמימה, אך אופטימיסטיקית נצחית ומאמינה שזה קיים, אי שם.