מתוך הסרט הערת שוליים
תנו לנו להיצמד לביצה המקומית | צילום: רן מנדלסון, יחסי ציבור

אנחנו יכולים להמשיך ולהתכחש, לספר לעצמנו שאנחנו איכותיים, מתקדמים ומעורים בכל מה שקורה, שאין אף אחד שמבין טוב מאנו ושבתרבות אף אחד לא ילמד אותנו אחרת. אבל האמת הייתה ונותרה אחת: אנחנו פרובינציאליים. תמיד היינו כאלה ותמיד נישאר. זה חלק מהדי.אנ.איי שלנו. סוג של הפרעת אישיות לאומית, שתרדוף אותנו לנצח או לפחות עד שנהפוך רשמית למדינה ה-52 של ארה"ב.

הימים של סוף חודש פברואר מוקדשים בכל רחבי העולם לטקס האוסקר. העיניים נשואות לשטיח האדום, לכוכבים הנוצצים, להצגה הגדולה ביותר בעולם הבידור. הוויכוחים על תרבות ואיכות קולנועית מגיעים לשיאם: מה חשוב יותר, הסיפור האנושי של "היורשים" או ההומאז' המקסים של "הארטיסט"? האם העיבוד החדש של סקורסזה יציל את טכנולוגיית התלת ממד? האם מריל סטריפ שוב תצא לוזרית? איך זה שהכלב אוגי לא מועמד? והאם בפעם הראשונה יזכו צמד נשים שחורות בפרסי המשחק החשובים?

אבל אותנו כל זה לא ממש מעניין. למרות כל הפאסון והפוזה, מעולם לא התעניינו באמת במה שקורה בעולם. יש שיא עולם בבריכה האולימפית? אנחנו צמודים לקלע הישראלי בתחרות הירי בכריעה. העולם כולו מדבר על רב החובל האיטלקי שהטביע ספינה? אנחנו תקועים עם זוג הבליינים מנתניה. לא בגלל שיש להם משהו להגיד, לא בגלל שהזווית הזו מעניינת יותר, פשוט בגלל שאנחנו פרובינציאליים. אין לנו באמת משהו חשוב לתרום. אין לנו רצון או מוטיבציה להיכנס לעומקים. תנו לנו להיצמד לביצה המקומית, זו שאנחנו אוהבים כל כך לצחוק עליה, אבל לא מסוגלים להיפרד ממנה אפילו לשנייה.

את מי מעניין הסרט הזה בשחור-לבן?

ההתעסקות האומללה והפאתטית עד כדי גיחוך של מדינה שלמה בפרס הסרט הזר כבר שבוע ימים, הייתה יכולה להצחיק אלמלא הייתה כה עצובה. בזמן שאנחנו מתעסקים בצורך "לדפוק את האירנים", אנחנו שוכחים שמדובר בקטגוריה חשובה פחות מפרס האיפור. רוב חברי האקדמיה לא רואים הסרטים הזרים, רוב מוחלט של מבקרי ומומחי הקולנוע לא מייחסים להם כל חשיבות. אבל אנחנו? אנחנו הרי מבינים טוב מהגויים.

בהיעדר קבוצת נבחרת ספורט, לוחם טקוואנדו או שחקנית טניס שתביא גאולה, הפך האוסקר לספורט הלאומי החדש. את מי מעניין הסרט הזה בשחור-לבן? למי אכפת מקלוני? יאללה סידר לזהב. אנחנו במלחמה עם הפרסים, וכאן הכל קובע. לא ילחצו לנו יד? אנחנו נפעיל את השפעתנו בחו"ל, נצעק בטוקבקים, נראיין את בראבא עד אובדן הכרה. אז מה אם רובם המוחלט של התומכים הנלהבים לא ראה את "הערת שוליים" ולא את "פרידה", לא שפט באמת את יחסי הכוחות האיכותיים, ולא עצר לרגע לחשוב האם אומנות קשורה בכלל לקמפיין ההפחדה שסובב אותנו מכל כיוון?

מחר בבוקר ייפתחו כל עיתוני ואתרי התרבות בעולם בכותרות הטקס. פרשנים יעסקו בהשלכות על עתיד הקולנוע, על בחירות האקדמיה, על הז'אנרים שאולי נראה בעתיד. הם יחגגו עם המנצחים ויסקרו את המפסידים, ידברו על רגעים גדולים של קולנוע שיהפכו לנצח לסמלים של 2011. את כל אלה אל תחפשו אצלנו. אנחנו נדבר מחר על הניצחון הגדול על הצוררים, או על הלוזרים האלה, שעוד פעם עשו לנו בושות.

כי אחרי הכל, לא משנה כמה נעבוד על עצמנו. בסוף כל מה שאנחנו זו הערת שוליים. 

>> חייבים להגביר את האכיפה נגד נהגים ערבים
>> אין שום דבר נשי ב"קונדום נשי"