מידד נתיב ובנו יאיר
אם הייתי עושה משהו אחרת באותו יום. אבי מידד ואני | צילום: באדיבות המשפחה

עם החזרה שלנו מבית הקברות, אחרי סיום השבעה, שמענו חדשות ברדיו. הייתה שם ידיעה שבכל יום אחר הייתה חולפת על אוזנינו. דווח שם על עונש שקיבל נהג שיכור שפגע בקשיש למוות: שנה וחצי מאסר. כמה פעמים נסעתם ושמעתם על עונש מגוחך שכזה עבור חיי אדם? התעצבנתם, אולי זרקתם מילה, אבל המשכתם הלאה. ובכלל, על כמה תאונות דרכים שומעים כל יום? אצלנו, מעכשיו, כמו אצל משפחות רבות שנפגעו, כל ידיעה כזאת כבר לא תעבור ליד האוזן סתם כך.

זה עובר לידכם, ואתם מרגישים מחוסנים, אבל זה באמת עניין של שניות. קחו את מילתי בעניין הזה. פחות מיומיים לפני שנסעתי עם אבי האהוב את הנסיעה האחרונה שלנו יחד העליתי כאן טור, שעסק בתאונות דרכים והסיקור התקשורתי שלהן. כתבתי שיש כל כך הרבה תאונות, והתקשורת הישראלית בוחרת לסקר רק חלק מהן מסיבותיה שלה. רבים הבינו את הטור לא נכון, כאילו שהוא יוצא נגד מאבקם של חבריה של לי זיתוני ז"ל. התנצלתי בפני מי שנפגע מכך, ואנצל את ההזדמנות להתנצל שוב. לא על כך שהטענה הייתה לא נכונה, אלא בגלל שלא הובנה כמו שצריך. וכשפוגעים ברגשות – בטח של אנשים יקרים כל כך – ראוי, מאוד ראוי, להתנצל.

מחיתי על המנגנון הזה שגורם לנו לחשוב על תאונות כעל עוד ידיעה. זה טבען של חדשות, תאמרו. ואשיב: לא, לתקשורת ראוי שיהיה גם תפקיד אקטיבי במניעת מכות מדינה. לי הפריע, ובכך ייתכן שנקטתי עמדה לא פופולארית, שהתקשורת הישראלית בוחרת לסקר תאונות מסוימות לפי הפרופיל של הקורבן. הביקורת שלי לא הייתה על הסיקור הגבוה לו זכו תאונות מסוימות; אני טוען שצריך לסקר את כל התאונות ברמת סיקור גבוהה.

החיים לא יהיו אותו דבר

פחות מיומיים מאז פרסומו של אותו טור, גם אנחנו נכנסנו לסטטיסטיקה. נסעתי עם אבי בבוקר לעבודה, כשנהג מערבל בטון נכנס בנו לאחר שחצה באור אדום (לפי דיווחי התקשורת וגם לפי חשד המשטרה). אבי ניסה להתחמק ממנו, ובכך ייתכן שספג את כל המכה בעצמו – במקום ששנינו היינו נפגעים. למרות שהתחלתי בטיפול ראשוני, כלומר הזמנת מד"א, חילוץ מבוקר מהרכב והחייאה – נדמה לי שהיה לי ברור כמעט מהתחלה שאין יותר מדי מה לעשות.

טיפלתי ועשיתי ככל יכולתי, אבל מנגנון הפגיעה היה ברור מהתחלה. בעוד שהמחשבה הרציונאלית אומרת לי שאין לי חלק בתאונה, קשה להימנע מהמחשבות. אם הייתי מטפל מהר יותר, אם הייתי עושה משהו אחרת באותו יום. לא יודע, מצחצח שיניים חמש שניות יותר. אם ואם ואם. באותם רגעים, של טיפול באבא מחוסר ההכרה, נדמה לי שהבנתי כבר שהחיים לא יהיו אותו דבר.

זו לא גזענות, זו סטטיסטיקה

שבוע וחצי אחרי, הייתי רוצה להציג טענה נוספת שלא מקובל להביע בקול רם, טענה שבמשטר הפוליטיקלי קורקט שלנו אסור לכתוב על מנת לא להיתפס בגזענות. הטענה די פשוטה: ערבים נוהגים רע. לפי נתונים שפרסמה משטרת ישראל בדיוק יום אחרי התאונה, כ-15% מהנהגים בישראל הם ערבים, אבל בשנת 2011 הם היו מעורבים בכ-43% מהתאונות הקטלניות. גם השתתפותם בתאונות "רגילות" כפול מחלקם היחסי. ובעוד שבקרב הנהגים יהודים חלה ירידה במעורבות בתאונות לאורך השנים האחרונות, בקרב נהגים ערבים חלה דווקא עלייה. הנהג הפוגע בתאונה שלנו, עניין של סטטיסטיקה, היה גם כן ערבי.

באגף התנועה של המשטרה תולים את הנתונים האלה בתחושות הניכור והקיפוח בחברה הערבית, כמו גם בהיעדר חינוך ונורמות התנהגות. מחקר שנערך בטכניון בהזמנת הלאומית לבטיחות בדרכים קבע גם הוא כי היחס המנוכר של בני המגזר הערבי למדינה ולחוקים שלה תופס חלק גדול במגמה הקטלנית שצוינה.

אין לי עניין בטוקבקים גזעניים, דוגמת התגובות המזעזעות שראינו השבוע בתאונה האיומה של הילדים שנהרגו. כל אדם שנהרג בתאונה, יהיה זה ערבי או יהודי, ליבי עצוב עליו. אבל יש לי עניין בהצבעה על הבעיה, ובמציאת פתרון לה. אי אפשר להמשיך להתעלם מהנתונים האלה. ח"כ חמד עמאר, יו"ר הלובי למאבק בתאונות דרכים בכנסת, טען בתקשורת שהבעיה היא תרבות נהיגה פרועה, והפתרון – בין השאר – הוא אכיפה, שלדבריו לא קיימת מספיק.

מצלמות סוחטות כספים ואכיפת חוקים שמכניסים כסף לקופת המדינה – יש. אכיפה במגזר הערבי – קצת פחות. נוכחות משטרתית באזורים בהם נוהגים ערבים תתאפשר אם יוזרם עוד תקציב לכך. זה יקרה רק כשנזעק שזאת בעיה. אז הנה, בכוחותיי הצנועים, אני זועק.

>> הטור הקודם שלי: התקשורת מעדיפה לסקר בחורות יפות
>> שכחו מזה, חרדים ייכנסו לכלא לפני שיתגייסו