המגזר הדתי התמודד עם שאלת ההומוסקסואליות הרבה לפני שרועי המתוק מ"סרוגים" נכנס לחיינו, ולפני סרטו המצוין של חיים אלבוים "ואהבת". לי זה קרה באמצע שנות ה-90, כשלמדתי באוניברסיטה. יום אחד ניגש אליי ידיד (שהיה הרבה יותר דוס ממני), ושאל אותי אם לא מפריע לי להיות חברה קרובה של גיא, הומו שיצא מהארון.
התשובה הפשוטה היא: ברור שזה לא מפריע לי. אבל השאלה הזאת טומנת בחובה שאלה נוספת ועמוקה בהרבה: כיצד את, בחורה דתייה ושומרת מצוות, יכולה להיות בחברות עם אדם שעובר בגלוי על איסורי תורה.
השאלה הזאת רלוונטית לא רק לסוגיית הנטיות המיניות, אלא בכלל למתחים הנובעים מהרצון לראות את התורה כתורת חיים, המלאה בתובנות עכשוויות היונקות ממסורות עתיקות וקדושות. דעתי האישית אינה דעת תורה, ואינני מתיימרת להציג את "היהדות", אלא לחשוף מעט מהמציאות המורכבת.
שאחרים יקיימו את העולם
אז איך אני יכולה להתמודד עם הסתירה הזו? מצד אחד האיסור מספר "ויקרא" על קיום יחסי מין בין גברים, ומצד שני אהבת אלוהים שאני מזהה אצל חברי? כמו תמיד, כדי לפתור שאלות הנובעות בי, אני פונה לספרים. והפעם לתלמוד הבבלי, למסכת יבמות (דף ס"ג עמוד ב), ולסיפור שמעלה את השאלה הבאה: על איזה איסור עובר אדם שאינו מביא ילדים לעולם. האם הוא עובר על איסור "שופך דמים" - כמעט רוצח באופן פעיל, או שמא על "ממעט הדמות" - המעטה בנוכחותו של אלוהים בעולמנו?
בן עזאי מחמיר יותר מחבריו, וטוען כי אדם שאינו עוסק בפריה ורביה הוא שופך דמים וממעט הדמות - שניהם גם יחד. חבריו של בן עזאי מעירים לו על כך שהוא עצמו פוסח על שני הסעיפים, שהרי הוא לא נשא אישה ואינו עוסק בפריה ורביה. תשובתו של בן עזאי מפליאה: "ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים".
כלומר, אני יודע שאני לא מקיים מצווה חשובה. ועדיין, אינני יכול לפעול בניגוד לטבע שלי, לזהות שלי. בן עזאי בעצם מכיר בסתירה אפשרית בין הדרישה הדתית לבין האמת הפנימית של האדם, וגם מציע דרך ליישב אותה: שאחרים יקיימו את העולם, ואולי יכסו על מה שאני גורע, ואני נותר עם מה שמכתיב את הזהות שלי - עיסוק בתורה.
יש לגאים מקום בקהילה הדתית
לאחרונה עוסקים גם רבנים מהציבור הדתי-לאומי בשאלה זו, ביניהם הרבנים יובל שרלו ורונן לוביץ. בתשובות שלהם טמונה קריאה לקבל את בני הקהילה הגאה לתוך בתי הכנסת ולתוך הקהילה הדתית.
גם הרב יעקב מדן, מגדולי הרבנים בימינו וראש ישיבת "הר עציון", התייחס לסוגיה לאחרונה ב"מקור ראשון" (ט"ו אלול התשס"ט). גם הוא קורא לתיאולוגיה המכירה במציאות: "שאלה קשה מאין כמותה היא מהו גבול הקרבה המותר בין שני חברים לחיים. התורה אוסרת במפורש ובאיסור חמור ביותר את המגע המיני. (...) השאלות דורשות שיקול דעת גדול ועמוק, ודומה שיפה עשו רבני דורנו שלא ניסחו משנה ברורה וסדורה בעניין, והותירו שיקול דעת של בדיקת כל מקרה לגופו על פי מצבו של השואל. מכל מקום, קיימת ציפייה מכל בעל נטיות הפוכות לאמץ לעצמו רב תלמיד חכם וירא שמים".
הרב מדן מודה שחסרים לנו הכלים ההלכתיים לדון במצב זה, אבל מציע להומוסקסואלים לאמץ רב שידריך אותם מבחינה רוחנית. כלומר, אם בעבר ההנחה הייתה שאין דבר כזה הומו דתי, אז היום לא רק שהומוסקסואלים דתיים ממשיכים להיות חלק מהקהילה הדתית ומעשירים אותה בהשקפת עולמם, אלא שגם הרבנים עוברים שינוי ומכירים בהם כחברים לגיטימיים בקהילה, ואינם דורשים מהם לוותר על מרכיב כה מרכזי באישיותם כדי להצטרף אליה.
מי אמר שהיהדות לא משתנה? כשם שחל בה שינוי (שסופו עדיין לא נראה) ביחס לנשים ולתפקידן בחיים היהודים ובכלל, כך אני מאמינה ומקווה שנזכה לחזות בשינוים נוספים ביחס לקהילת הגאים.
שלומית נאור היא סמנכל מליץ, ויושבת ראש רשת בתי המדרש
סרטו של אסי עזר "אמא ואבא, יש לי משהו לספר לכם", שעוסק ביציאתו מהארון, ישודר ביום שישי, 2 ביולי, ב-21:20 בערוץ 2
המאמר המלא מופיע בבלוג דעת רבים