היום עולה בגלריית הדסה לאמנות בירושלים התערוכה "יוצאים מארון הקודש: על יופי, אמונה וזהות" – תערוכה המציגה עבודות של 14 אמנים ואמניות שהקשר ביניהם, כפי שרומזת כותרת התערוכה, הוא שכולם מתמודדים עם העובדה שהם הומואים ולסביות בחברה יהודית-דתית-אורתודוכסית.
בתערוכה משתתפים דתיים ודתיים לשעבר, אמנים מתחילים וותיקים, שחלקם בארון וחלקם לא, וכל העבודות כולן מתעסקות בנושאי דת, דראג ותמות משפחתיות וקהילתיות. אם התחושה היא שבקרב הרוב החילוני בארץ כבר אין כמעט צורך להילחם על הלגיטימציה והנראות של הקהילה ההומו-לסבית, בקהילה הדתית המאבק הזה נמצא רק בתחילתו. אוצרת התערוכה עופרה צוקר מעידה על הצורך העצום בנראות הקהילה, שמעדיפה להחביא את האמת בארון. "ברגע שעלה הרעיון", היא מספרת, "נוצר הד גדול מאוד בקהילה ואנשים מאוד התרגשו והתלהבו שיש מקום להציג בו".
מה הקשר בין הנטייה המינית ליצירה של האומן?
"זו שאלת התערוכה. הנטייה המינית היא לא המרכיב העיקרי בזהות, יש גם מרכיבים כמו זהות מגדרית וזהות דתית. אבל בלי כל קשר לאומן או לא אומן - בן אדם דתי שהוא גם הומו זה כבר נושא בעייתי, ומעניין לבדוק איך האמנים בתערוכה מבטאים את הקונפליקט הזה. כל המציגים בתערוכה גדלו בבתים אורתודוכסים, שהעובדה שהם לסביות או הומואים היתה עבורם מאוד בעייתית, ולחלק מהמשתתפים זה עד כדי כך בעייתי שהם מציגים עבודות בעילום שם, או רק בשם פרטי".
מוזר, אמנים שלא רוצים לזכות בהכרה?
"כן, וזה רק מבליט את הבעייתיות שבנושא. יש אפילו אומן שמפחד לבוא לפתיחה מפני שהוא כל כך עמוק בארון. אבל הוא מאוד שמח להשתתף בתערוכה והעובדה שהוא מציג שם, לדעתי, כבר מבטאת איזשהו צעד קדימה".
דינה, אחת האמניות המציגות בתערוכה, רואה בעצם קיומו של האירוע כחלק מהמאבק המתמשך בהשגת הלגיטימציה בקהילה הדתית. "כאורתודוכסית, אני מאמינה בהרבה דברים בקהילה הזו ורוצה לפעול בתוך הקהילה שלי ולא לחפש אלטרנטיבות בקהילות רפורמיות ואחרות. אני מאמינה שיש מה לעשות, דברים כן משתנים אבל אני לא מצפה שהשינוי יקרה בן לילה. ברגע שיותר ויותר אנשים יכירו הומו או לסבית דתיים, פתאום הנושא יתקרב אליהם ויקבל פנים, ואז אפשר לנהל שיח. התערוכה היא חלק מהשיח הזה".
יום אחד גם רבנים ידברו על זה
דינה היא אישה בת 33 החיה כיום עם בת זוג בירושלים, ורק לפני חמש שנים יצאה מהארון מול משפחתה האורתודוכסית. "זה לא שהם השתוללו משמחה", היא מספרת, "אבל הם קיבלו את זה בסדר". על הניסיון ליישב את הקונפליקט בין הזהות המינית לדתית היא אומרת - "זו שאלה גדולה מאוד, אם תשאל עשר בנות תקבל עשר תשובות. זה תהליך דינמי וכל אחד מתמודד בדרכו".
האמנות של דינה היא, כנראה, אחת הדרכים שלה להתמודד עם הסתירות. בתערוכה היא מציגה עבודות ישנות שלה שעסקו ברצון החברתי להתחתן ולהקים בית, ובקשר בינה ובין אלוהים. "אלו עבודות שעבדתי עליהן בתקופת ההתלבטות שלי", היא אומרת, "כשעוד יצאתי עם בחורים ורציתי להתחתן. הדואליות והמורכבות הזו חיה בי, והתבטאה גם בעבודות. היום אני במקום אחר לגמרי. כבר אין בי את הקונפליקט הזה, אני הרבה יותר שלמה ואני מקווה שחברות שלי יוכלו לבוא לתערוכה, להסתכל על העבודות ולהגיד לעצמן שאלו בדיוק אותן מחשבות וקונפליקטים שקיימים גם בהן".
הזהות הלסבית שלך מקבלת ביטוי בכל העבודות שלך?
"אני חושבת שזה מקבל ביטוי אחר אחרי היציאה מהארון. יש בזה שחרור אדיר, משתחררים מהפרנויה ומהפחד התמידי ש'רואים עליי', זוכים פתאום במרווח נשימה ואפשר להירגע".
מה דעתך על אמנים שבחרו להציג בתערוכה בעילום שם?
"אין לי בעיה עם זה. חלק מהסיבות לתערוכה הזו הוא להראות את המורכבות של האנשים המציגים בה, וגם זה ביטוי לאיך ששתי הזהויות האלה משתלבות".
ואת לא חושבת שתערוכה כזו היא סוג של גטו?
"זה קודם כל בשבילנו, אבל אנחנו חיים בקהילות והתערוכה מיועדת לחברים בקהילות האלה, הן כמציגים והן כקהל, כשהקהל יכול לבוא ולראות את אותם הדברים שאיתם גם הוא מתמודד. זה ניסיון לפעול בתוך הקהילה הדתית וזו עוד דרך להזיז קצת דברים. אולי זה ידבר אל אנשים, ירגש אותם. יש עוד ארגונים להומואים ולסביות דתיים כמו 'בת קול' ו'חברותא', שעוסקים גם בניסיון ליצור שיח עם רבנים ובפעילויות נוספות כדי לעזור לאנשים בקהילה".
גיא מרוז לא מאמין באלוהים, והיה ממיר את דתו תמורת חמישים שקלים. שאלון רוח
וכוכי מרדכי דווקא מסתדרת עם היושב במרומים, ואפילו מדברת איתו על בסיס קבוע
האם אנחנו אדונים לגורלנו? סיפורים שילמדו אתכם שלפעמים כן - ולפעמים לא