אפילו המעצמה החזקה בעולם חוששת מהטיל הזה, גם אם היא משתדלת שלא להראות זאת: הכירו את הטיל הבליסטי נגד ספינות הראשון מסוגו בעולם, מתוצרת סין. ה-"DF-21D" יכול להפוך אפילו נושאת מטוסים, אחד מכלי המלחמה היקרים והגדולים בעולם, לכדור אש לוהט על פני המים. לא הסינים אומרים זאת, אגב, אלא האמריקאים בעצמם: המכון הימי של ארצות הברית הודיע ב-2009 כי ראש הנפץ של ה-"DF-21D" גדול מספיק על מנת לחסל נושאת מטוסים בפגיעה אחת. אם הטיל הזה יעבוד כפי שהוא אמור לעבוד, הרי שלספינות אין דרך להתגונן מפניו.
גם אם ארה"ב לא מתרגשת מה-"DF-21D" מבחינה פומבית, הרי שיש לה ממה לחשוש. מתחת לפני השטח, הצבא האמריקאי כבר עובד על דרך לחסל את הטיל לפני שזה יחסל את אחד מסמלי הכוח החזקים ביותר שלו. איך עושים את זה? לפי האדמירל ג'ונתן גרינהארט, קצין בכיר בחיל הים האמריקאי, אפשר לעשות זאת אפילו לפני שיורים בחזרה. לפי מה שאמר לכתבים באחרונה, יש לא מעט אפשריות, וביניהן "לשכנע" את הטיל שנושאת המטוסים נמצאת בכלל במקום אחר. כמו כן, אפשר לדבריו להסוות את האותות האלקטרוניים שפולטת נושאת המטוסים. אבל תמיד נותרת גם האופציה הפשוטה יותר: לפוצץ את הטיל בעודו באוויר.
לעצור את העליונות הימית של ארה"ב
פיתוחו של ה"דונג פנג 21", "רוח מזרחית" בסינית, החל כבר בשנות ה-60. הטיל פותח בתחילה כנשק אסטרטגי, והגרסאות שבאו אחריו – A, C ו-D – תוכננו למשימות קונבנציונליות וגרעיניות. הפיתוח האחרון, ה-"DF-21D", נחשב כאמור לטיל הבליסטי נגד ספינות הראשון בעולם. לפי הדיווחים, הניסוי הראשון ב-"DF-21D" נערך ב-2005. ההערכות הרווחות הן כי מערכת הניווט עדיין נמצאת בשלבים ראשוניים, וכי משפרים אותה כל העת. הטיל נכנס לשירות פעיל בשנת 2009.
פטריק קרונין מהמרכז לביטחון אמריקאי חדש בוושינגטון אמר בעבר בראיון ל"וושינגטון טיימס" כי "חיל הים (האמריקאי) צריך לחשוש כבר הרבה זמן מיכולות חיסול של נושאות מטוסים. היכולת הסינית החדשה, ובייחוד ה-DF-21D, יכולה לראשונה מאז המלחמה הקרה לעצור את העליונות הימית שלנו. היא תוכננה במכוון למטרה זו".
לפי דיווחים רבים, הטיל הסיני הבודד שינה לחלוטין את האסטרטגיה הימית האמריקאית: אחרי עשור של טיפוח צי שיוכל לפעול במים רדודים ככוח חוסם, החליטו בחיל הים האמריקאי לשנות כיוון וללכת על צי המאומן לפעילות בלב ים ומורכב בעיקר ממשחתות, תוך מתן דגש רב על הגנה על כלי השיט מפני טילים בליסטיים. מרבית מערכות ההגנה הללו הוצבו באוקינוס השקט. ארה"ב גם טיפחה רשת שתפקידה למפות שיגורי טילים בליסטיים, ובעיקר – לאן הם מכוונים.
הפתרונות: לייזרים ענקיים ולוחמה אלקטרונית
אז מה באמת צריכה ארה"ב לעשות על מנת למנוע מהטיל הבליסטי להשיג את מטרתו, אם אי פעם ינסה ליירט ספינה אמריקאית? אולי כדאי להקשיב להצעותיו של האדמירל גרינהארט, כפי שצוטט באתר Wired.com: "צריך למתוח אותם, למנוע איתור על ידם, לשבש אותם, ליירט אותם אם אפשר, להביא לחיסול הטיל, לבלבל אותו".
המטרה הראשונה היא מערכת הניווט של הטיל. פה צריכים להיכנס לפעולה משבשים ולוחמה אלקטרונית, וגם הספינה, מצדה, תצטרך לשמור על דממת אלחוט. אבל האופציה הפופולרית יותר היא יירוט הטיל: בין השאר, מתכוונים בחיל הים האמריקאי לפתח לייזרים ענקיים שיוצבו על הסיפון ו"ישרפו" טילים שמאיימים על הספינה. אבל בהחלט לא בטוח שכל זה יתאפשר בקרוב, ובכל מקרה לא לפני הדדליין שנתנו לעצמם בתחום זה – אמצע שנות ה-2020.
אבל בינתיים, יש לאמריקאים עוד זמן. בדצמבר 2010 הוגדר הטיל הסיני כבעל "יכולת תפעול ראשונית". גורמי מודיעין הסבירו בנחרצות שפיצוץ נושאת מטוסים באמצעותו הוא עדיין לא משהו שסין מסוגלת לעשות, ולו בשל העובדה שפגיעה בעצם נע אינה פשוטה. הסינים עוד צריכים לבחון את הטיל בים, לשלבו במערכת הלוחמה ובעצם להפכו למבצעי. כל זה אמור לקנות זמן בשביל האמריקאים, שבינתיים יפתחו, כמובן, את הקונטרות.
עניין של סטטוס
אבל לפני ששתי המעצמות הללו מתחילות לירות אחת על השנייה, אולי כדאי לשאול את השאלה המתבקשת: למה? למה סין עסוקה בהתחמשות כה מואצת? רק באחרונה הודיעה סין כי תקציב הביטחון שלה לשנת 2012 עלה ב-11.2 אחוז, ויעמוד על 106.4 דולר. למרות שמדובר בעלייה מתונה יותר מזו של השנה שעברה – 12.7 אחוז – הרי שאפשר להבין למה ארה"ב מודאגת. למעשה, מאז 1989 העלתה סין את תקציב הביטחון בשיעור דו ספרתי, חוץ משנה אחת, בה גדל רק ב-7.5 אחוזים. וזה המקום לספר שבכל מקרה, התקציב בפועל כנראה גדול יותר ממה שמפורסם.
תהליך המודרניזציה המואצת שעובר צבא סין מאז שנות ה-80 הואץ בעשור האחרון, ובמסגרתו מצמצמת סין באופן הדרגתי את גודל הצבא, ועוברת למעשה מתפיסה כמותית לצבא קטן יותר ובעיקר מקצועי יותר. "למה כל-כך התרגשו למשל מנושאת המטוסים שקלטה סין, זו שתמונה שלה, שצולמה על ידי לווין, פורסמה ברעש גדול?" התייחס לכך בעבר ד"ר יורם עברון, עמית מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי ומרצה בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה, בראיון שפרסמנו בעבר. "כיוון שסביב התעצמות צבא סין יש באז גדול, בחלקו מוצדק ובחלקו בלתי מוצדק. כל מה שקשור בעלייה של סין מעורר הרבה רעש".
על פניו, לא מוטל למעשה שום איום צבאי ממשי על סין. האתגרים הצבאיים בעצימות נמוכה יותר כוללים מחלוקות טריטוריאליות בים סין הדרומי, והתלקחות פוטנציאלית בחצי האי הקוריאני. כמו כן, יש מתיחות קבועה סביב ניסיונות אמריקאים להגביר את הנוכחות האסטרטגית במזרח אסיה, ותמיד יכול להתפתח משבר גם סביב מאמצי טייוואן להכריז על עצמאות. "(אבל) באופן מעשי, קשה לצפות שאיזושהי מדינה תתקוף את סין", ביאר עברון. "אם היא תמצא את עצמה באיזשהו עימות צבאי, זה כנראה יהיה מתוך בחירה שלה". ייתכן שבדיוק בגלל זה האמריקאים חוששים.
אבל אם אין סיכון ממשי, אנחנו חוזרים לשאלה הראשונה: סין לחלוטין מודעת לכך שכל פעולה צבאית שלה גוררת רעש בינלאומי, אז למה היא מתעקשת לעשות עוד ועוד פעולות כאלה? ייתכן שהתשובה נמצאת דווקא בגוף השאלה. "התהליך הצבאי מתבקש", טען עברון. "סין מרגישה שזה מה שמצופה ממנה: ההנהגה צריכה לתת לעם את התחושה שסין הולכת ומשחזרת את מקומה ההיסטורי בקהילה הבינלאומית. זה עניין של סטטוס".
אבל כוחה העיקרי של סין טמון בכלכלה שלה: מצד אחד, פעילות צבאית תהיה מסוכנת לכלכלה הזו. מצד שני, הדבר נכון גם לגבי ארה"ב: זו, על אף עליונותה הצבאית בשאר התחומים, תתקשה לצאת לעימות צבאי עם סין בשעת הצורך, אם תהיה כזו, ולו בשל ההיבט הכלכלי. אז מה קיבלנו? את המלחמה הקרה השנייה, או שאולי הראשונה בעצם לא הסתיימה מעולם.